גנרלי המסך ואשליית הגאונות: ביקורת על חשיבה אסטרטגית רטרואקטיבית

בעיה גדולה עולה באופן תיעוד העובדות הצבאיות, כאשר ההיסטוריון שמואל מרשל הקפיד לתשאל חיילים בעודם בתעלותיהם כדי למנוע 'סינון' של הסיפורים. גישה קולקטיבית מיידית זו נועדה להגיע לאמת הטרייה לפני שהיא הופכת לסיפורים רשמיים מעודנים המשרתים מטרות פוליטיות או תעמולתיות. כיום, אנו מוצאים כי התקשורת נוטה להפוך מושגים רציניים לסמלים ריקים הממולאים בהתאם לתוצאות הסופיות של הקרב.

המילה 'אסטרטגיה' משמשת לאחרונה כפרשנות לאירועים במקום ככלי צופה פני עתיד, כאשר הצלחה תמיד מקושרת לקיום חזון וכישלון להיעדרו. סוג זה של שיפוט חסר אובייקטיביות מכיוון שהוא מתעלם מהנסיבות המורכבות שבהן התקבלה ההחלטה. הערכת כל תוכנית חייבת להתחיל מ'היגיון הבחירה' ברגע האפס, ולא על בסיס מה שהתרחש בסופו של דבר.

מדען המדינה ריצ'רד בטס סבור שאנו נופלים לעיתים קרובות למלכודת השיפוט הרטרואקטיבי, בעוד מקבל ההחלטות עושה את צעדיו בערפל מוחלט. ההחלטה עשויה להיות נבונה בסטנדרטים של הרגע אך תוצאותיה קטסטרופליות עקב גורמים חיצוניים שאינם בשליטה, וההפך הוא הנכון. לכן, תיאור מנהיג כגאון או טיפש על בסיס התוצאה בלבד הוא סוג של תגמול למזל ושל ענישה לחסרי המזל.

בהיסטוריה הצבאית, החלטתו של וינסטון צ'רצ'יל להמשיך בלחימה נגד גרמניה בשנת 1940 נחשבת לשיא הגאונות, למרות שהתבססה על הערכות שגויות. ההנהגה הבריטית באותה עת הגזימה בהערכת מהירות ההתערבות האמריקאית, ולא צפתה במדויק את עיתוי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות. עם זאת, עמידתו של צ'רצ'יל היא שאפשרה למשתנים הגורליים לפעול לטובתו בסופו של דבר.

ההיגיון האסטרטגי שונה מההיגיון הליניארי הבית ספרי המניח שתוצאות תמיד נובעות מהקדמות מסודרות. בעולם הסכסוך, 'הדרך הרעה' עשויה להיות האפשרות הטובה ביותר מכיוון שהיא משיגה את אלמנט ההפתעה המבלבל את חישובי האויב. השגת הפתעה מקסימלית דורשת לעיתים הקרבה של הכנה מושלמת או תיאום מלא, מה שפרשנים רואים מאוחר יותר כליקוי בתכנון.

כישלון מבצע 'טופר הנשר' האמריקאי באיראן בשנת 1980 ממחיש סתירה זו, כאשר אמצעי אבטחה מחמירים מנעו מהיחידות להתאמן יחד. אילו המבצע היה מצליח, המומחים היו אומרים שהסודיות הייתה מפתח הניצחון, אך הכישלון גרם להם לבקר את היעדר התיאום. זה מוכיח שאסטרטגיה אינה משוואה מתמטית קבועה, אלא איזון מתמיד בין סיכוני כישלון לבין הזדמנויות הצלחה.

קרב קורסק במלחמת העולם השנייה מציג שיעור נוסף על הסכנה של 'היגיון בריא' מוגזם, כאשר הגרמנים התמהמהו כדי לאסוף כוח גדול יותר. המתנה זו העניקה לסובייטים מספיק זמן לבנות הגנות מבוצרות ושדות מוקשים שהובילו בסופו של דבר לתבוסת גרמניה. כאן אנו מוצאים שצבירת הכוח, שנראית כפעולה רציונלית, הייתה הסיבה הישירה לאובדן היתרון האסטרטגי.

הגנרל קרל פון קלאוזביץ מדגיש כי 'חיכוך' הוא האלמנט שהופך את הדברים הפשוטים ביותר במלחמה לקשים ביותר. בחיכוך הוא מתכוון לפרטים הבלתי צפויים כמו שינוי מזג האוויר או תקלות מכניות המפריעות לתוכניות אנושיות. גורמים אלה הופכים את התחזית של התוצאות בוודאות מוחלטת לבלתי אפשרית, ללא קשר לדיוק התכנון המוקדם או לאיכות המידע הזמין.

קיים הבדל מהותי בין תכנון לבין יצירת אסטרטגיה; הראשון הוא תהליך אנליטי מפרק, בעוד השני הוא תהליך סינתטי יצירתי. תוכניות ענק מלאות בטבלאות ובתרשימים עלולות לקרוס בהלם האמיתי הראשון בשטח אם חסר להן חזון. אסטרטגיה אמיתית דומה לעבודתו של שף מקצועי היוצר טעמים במומחיותו ובתחושתו, ולא רק בקריאת רכיבים כימיים.

ניסיונות השווקים העולמיים מצטלבים עם מדעי המלחמה בצורך להסתמך על 'אנשי שטח' כדי לשאוב רעיונות מתפתחים. החיילים בחזית הם בעלי המגע הרב ביותר עם המציאות והיכולת הטובה ביותר לזהות שינויים שעשויים להיעלם מחדרי המבצעים המרוחקים. גמישות גבוהה ויכולת הסתגלות מהירה להפרעות הם מה שמבדיל אסטרטגיה מוצלחת מתוכניות נייר נוקשות.

המתמטיקאי ג'ון פון נוימן שלל את משחק השחמט כמודל לסימולציה של מלחמות, והעדיף את משחק הפוקר כמטפורה מדויקת יותר. השחמט מבוסס על מידע מלא, בעוד הפוקר מגלם את מציאות המלחמה המוסתרת בערפל המידע והתערבות אלמנט המזל. הכרה זו בקיומו של 'הנסתר' והבלתי צפוי היא מהות הענווה האסטרטגית שצריכה לאפיין מנהיגים ופרשנים כאחד.

סר לורנס פרידמן מגדיר אסטרטגיה כאמנות 'בניית משמעות' בעולם סוער, שבה היא מעניקה לאנשים סיפור משותף המניע אותם להקרבה. המטרה אינה לחזות את העתיד במדויק, אלא ליצור נרטיב משכנע המאחד בעלי ברית וכפופים למטרה אחת. אסטרטגיה במובן זה היא אמצעי לגיוס משאבים והפיכת חזון עתידי למציאות מוחשית למרות כל המכשולים.

המהמר מהמר על התוצאה הסופית, אך האסטרטג האמיתי מהמר על 'התהליך' ועל יכולתו לעמוד ולהמשיך. ההבדל טמון בבניית מבנה גמיש המאפשר להשקיע במזל כשהוא מגיע, ולהתמודד עם הפסדים כשהם מתרחשים. הרפתקה הופכת לבחירה רציונלית מאוד כאשר האלטרנטיבה היא הכיליון הוודאי של הפרויקט הפוליטי או הקיומי של הקבוצה.

לסיכום, העמידות נשארת האסטרטגיה העמוקה ביותר הפותחת את הדלת ל'חסד הגורל' ולהפתעות משמחות שעשויות לשנות את מהלך ההיסטוריה. ההתמודדות עם סכסוך חייבת להיות במודעות מלאה למגבלות היכולת האנושית ולהיקף הנסתר שבה. הניצחון בסופו של דבר הוא אינטראקציה מסתורית בין נפשות מוכנות ועולם מלא במשתנים שחישובים חומריים בלבד אינם יכולים להסבירם.

אסטרטגיה היא אמנות יצירת כוח באמצעות סיפור משכנע, שבו המנהיג יכול לגייס משאבים ולהניע אנשים לנוע בכיוון אחד.