בין הכיבוש, האפרטהייד, העקירה הנדחית והחסות של "מועצת השלום" האמריקאית

למרות מה שמקודם על נסיגת פרויקט העקירה מרצועת עזה, העובדות הפוליטיות והשטח מצביעות על כך שהעקירה לא בוטלה, אלא נדחתה ועוצבה מחדש במנגנונים רכים ומורכבים יותר, המצטלבים היום עם המשא ומתן המתנהל תחת אש וביצוע החלוקה בקווים צבעוניים, ועם השלב השני של תוכנית טראמפ, וסידורי "היום שאחרי" לניהול הרצועה.
ישראל מעולם לא ויתרה על מטרתה האסטרטגית המבוססת על צמצום הנוכחות הפלסטינית בפלסטין ההיסטורית שבין הים לנהר, והשגת רוב יהודי במסגרת מערכת אפרטהייד קולוניאלית התיישבותית. מה שהשתנה היום הוא רק השיטה, ולאחר כישלון העקירה הכפויה הישירה במהלך מלחמת ההשמדה, כתוצאה מהעמידה העממית והחישובים האזוריים והבינלאומיים, עבר הפרויקט למדיניות של כפייה ורדיפה ישירה ועקיפה של הרס מוחלט, עוני שיטתי, קריסת שירותים וקיפאון אופק פוליטי והקמת "ועדות עצמאיות חדשות" בנוסף ל"ועדה הלאומית לניהול עזה", באופן המקים צורות של כאוס חדש, ודוחף חלקים מעמנו הפלסטיני להגירה כ"אופציית הצלה" או "אופציה וולונטרית", ולא בכוח צבאי.
רעיונות טראמפ וקושנר לגבי "עזה החדשה" מופיעים היום בחזית שונה. השלב השני של התוכנית אינו מבוסס על סיום הכיבוש או הכרה בזכויות הלאומיות הפלסטיניות, אלא על ניהול הסכסוך באופן המשרת את האינטרסים האמריקאים-ישראליים, באמצעות הפרדת עזה פוליטית וקישור השיקום לתנאים ביטחוניים ופוליטיים, ופתיחת מסלולים "רגולטוריים" לתנועת האוכלוסייה תחת כותרות הומניטריות המסתירות מטרות דמוגרפיות ארוכות טווח, לשרת את האינטרסים של ההון והחברות האמריקאיות.
טיוטת ההחלטה שהודלפה ל"מועצת השלום" חושפת שטראמפ יעמוד בראש המועצה, המעניקה לעצמה סמכויות חקיקה, ביצוע ושיפוט מלאות על עזה, כולל "סמכויות חירום", תוך הדרה של הפלסטינים מחברות והגבלת תפקידם לוועדות מנהליות תחת פיקוח של נציג זר, ניקולאי מלאדנוב. המועצה שולטת בחוקים ובתקנות וביטולם, במשאבים, במעברים ובשיקום, והופכת את הפלסטינים למבצעי החלטות אמריקאיות-ישראליות, ללא ייצוג פוליטי אמיתי וללא מנגנוני אחריות.
באשר למה שמוצע כ"אזורים הומניטריים" ו"מסדרונות הגנה אזרחית" וכוח ייצוב צבאי בינלאומי בהנהגה אמריקאית, אין זה אלא כלי שליטה באוכלוסייה, שבאמצעותם מנוהלת האסון במקום לסיים אותו. קישור הסיוע, חופש התנועה וההשתתפות הפוליטית לציות לתוכנית הופך זכויות יסוד לכלי סחיטה, והופך את הסבל לאמצעי לחץ לעיצוב מחדש של המציאות הדמוגרפית והפוליטית של הרצועה.
הבולט בהקשר זה הוא הפרדוקס הפוליטי הבוטה המתבטא בקבלת הפנים של תנועת "חמאס" למה שנקרא "מועצת השלום" וראייתה כניצחון פוליטי, לעומת הדרה מוחלטת של הרשות הלאומית הפלסטינית מחברות במועצה וממסלוליה. קבלת הפנים של "חמאס" משקפת קריאה קצרה של טבע המועצה, שאינה מכוונת לסיום הכיבוש או להסרת המצור, אלא לעיצוב מחדש של הזירה הפלסטינית באופן המשרת את פרויקט החסות וסיבוב השליטה. באשר להדרת הרשות, אין זה אומר נסיגה בתפקידה אלא משקף כוונות להגביל כל חזרה אפשרית שלה למסגרת מנהלית נטולת סמכויות וריבונות, במסגרת מודל של "ניהול ללא ריבונות", המרוקן את הייצוג הרשמי מתוכנו הפוליטי.
במסגרת תמונה זו, מעבר רפיח הופך מעורק חיים הומניטרי לכלי פוליטי וביטחוני מרכזי. לאחרונה הוכרז כי מספר מוגבל מאוד של פלסטינים, שלא יעלה על 150 איש, יורשו לעזוב מדי יום לאחר פיקוח על שמותיהם על ידי הכיבוש הישראלי והטכנולוגיה האלקטרונית לזיהוי פנים, והחוזרים לעזה יועברו לנקודה ישראלית לבדיקתם ולוודא את אישור כניסתם, מה שמשקף את המשך מדיניות הכפייה והשליטה ההדוקה על התנועה. קישור פתיחת המעבר לפרטים אלה מעלה שאלות מהותיות, האם יהיה זה מעבר גבול פלסטיני-מצרי? האם הוא שער לשיקום, או שער להגירה הדרגתית המרוקנת את הרצועה מתושביה ושולטת במסלולה? והאם מיוצר מחדש הרעיון של "יציאה זמנית" שהופכת למעשה לעקירה קבועה? השארת רפיח ככלי לחץ הניתן לשיבוש פירושה השארת עזה במעגל החנק, והשארת העקירה כאופציה נדחית ולא מבוטלת.
בהקשר זה, אי אפשר להתעלם מהעמדה המצרית הדוחה פרויקטים של חלוקה וגופים מקבילים, המשקפת הבנה שכל עקירה או חסות על עזה אינה מאיימת רק על הפלסטינים, אלא נוגעת לביטחון הלאומי של מדינות השכנות ובראשן מצרים. במקביל, בירות אירופיות משפיעות הביעו הסתייגויות ברורות מ"מועצת השלום", ודחו מתן כיסוי פוליטי או משפטי לעקיפת האו"ם והלגיטימיות הבינלאומית, והזהירו כי הפיכת עזה לתקדים לחסות בינלאומית תערער את היציבות האזורית והאירופית כאחד.
בגדה המערבית, ישראל ממשיכה בייהוד ובהרחבת ההתנחלויות בה ובסביבת ירושלים, כאשר לפני ימים ספורים כללה השתלטות על אדמות שדה התעופה קלנדיה והריסת חנויות ברחוב כפר עקב ואיומים לפנות אזרחים, במסגרת פרויקט התיישבותי שמטרתו לספח אדמות ולהרחיב התנחלויות סביב ירושלים עד לגבולות העיר רמאללה, בנוסף לפרסום מכרזים לבניית אלפי יחידות דיור באזור אל-עזרייה ועקירת עצי זית באזור כפר מאלכ ודרומית לבית לחם וחברון להרחבת כבישי התנחלויות וכיתור כפרים פלסטיניים, מה שמאשר את המשך תוכנית צמצום השטחים הפלסטיניים וסיפוחם וכפיית שליטה וביסוס מערכת אפרטהייד על כל הגדה המערבית להרס כל אופק, אם נותר כזה, להקמת מדינה פלסטינית.
מנגד, וושינגטון ותל אביב ממשיכות במדיניות של קניית זמן, באמצעות יצירת מחלוקות פורמליות, ניפוח תיקים צדדיים, ודיבור על ועדות טכנוקרטים או חזרה של הרשות ללא סמכויות אמיתיות, בעוד העובדות בשטח מושלמות וזמן הסבל מתארך בציפייה לרגע התשישות שאליו שואפת מדינת הכיבוש.
העקירה היום אינה מוצגת כפשע, אלא משווקת מחדש כפתרון הומניטרי למשבר שישראל עצמה יצרה. מה שהכיבוש נכשל לכפות בכוח, הוא מנסה להעביר באמצעות משא ומתן, תשישות, חסות וסיבוב צורת הכיבוש. ועזה, במובן זה, אינה רק זירת מלחמה אלא מבחן לרצון העמידה וההישרדות הפלסטינית ולאחריות הלאומית מול אתגרים אלה כפרויקטים המסוכנים ביותר המאורגנים לחיסול הסוגיה באמצעים "רכים" שיגלשו גם לגדה המערבית בתנאים ולחצים שונים שהפרויקט האמריקאי-ישראלי מנסה להצליח בהם, בעוד הזמן חולף במהירות.