טראמפ משיק את "מועצת השלום" מדאבוס ביום חמישי, בצל קרירות בינלאומית ושאלות על לגיטימיות ותפקיד

וושינגטון – סעיד עריקאת

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מתכונן להשיק אחת מהיוזמות הדיפלומטיות השנויות במחלוקת ביותר, בפורום הכלכלי בדאבוס, באמצעות ארגון טקס חתימה על מה שמכונה "מועצת השלום", הגוף הבינלאומי החדש שוושינגטון שואפת להציג כסמכות חלופית לניהול סכסוכים עולמיים, ובראשם השלב השני של תוכנית השלום של טראמפ בעזה. אולם, צעד זה, שנועד להיות הפגנת מנהיגות אמריקאית, נראה מוקף בהיסוס בינלאומי רחב ובספקנות גוברת לגבי מטרותיו האמיתיות.

על פי הזמנה רשמית שהופצה ואושרה על ידי גורם אמריקאי, טקס החתימה אמור להתקיים ביום חמישי בשעה עשר וחצי בבוקר, בנוכחות מצומצמת של מנהיגים ופקידים, בתזמון שאינו חף ממשמעויות פוליטיות. בחירת דאבוס, כפלטפורמה כלכלית עולמית, משקפת את רצון הממשל האמריקאי לקשור שלום לממשל והשקעות, אך יחד עם זאת מעלה שאלות לגבי היעדר כיסוי מוסדי בינלאומי רחב יותר.

יצוין כי הדאגה הבינלאומית נובעת לא רק מאופייה של המועצה החדשה, אלא מהאופן שבו וושינגטון שואפת להציגה. בעוד שהמועצה קודמה בתחילתה כמנגנון לפיקוח על ניהול עזה בתקופה שלאחר המלחמה, האמנה הסופית – שאליה נחשפו כלי תקשורת בינלאומיים – הייתה ריקה לחלוטין מכל התייחסות ישירה לעזה, ומלאה בביקורת מרומזת על האו"ם, בטענה שהמוסדות הקיימים "כשלו שוב ושוב" וזקוקים לחלופה "נועזת" יותר.

הזמנות להצטרף נשלחו לעשרות מדינות, כולל מעצמות גדולות ואזוריות, מאירופה, אסיה והמזרח התיכון. מספר מנהיגים אישרו קבלת ההזמנה, אך התגובות נעו בין הסתייגות לשתיקה, אינדיקציה להיקף ההיסוס להעניק ליוזמה זו לגיטימציה פוליטית מוקדמת. ישראל בולטת כמקרה מיוחד, שכן ראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל את ההזמנה, אך הביע בגלוי את מורת רוחו מהרכב "המועצה המבצעת לעזה", ובמיוחד משיתוף טורקיה וקטאר בתפקידי מפתח.

לדברי משקיפים, מורת רוח ישראלית זו לא נשארה במסגרת הדיפלומטית, אלא תורגמה למגעים ישירים עם וושינגטון, שבהם נתניהו הביע את "הפתעתה" של תל אביב מהנוסח שבו הוכרזה המועצה המבצעת. למרות ניסיונו להמעיט בגלוי מהשפעת קטאר וטורקיה, העובדות מצביעות על כך שמועצה זו תהיה הגוף המפקח בפועל על ניהול עזה בתקופה שלאחר המלחמה, מה שמציב את ישראל בפני משוואה חדשה שלא הייתה בחשבונותיה.

במקביל, דיווחים ישראליים חשפו התעלמות ממשלת נתניהו מדרישות אמריקאיות לפתוח מחדש את מעבר רפיח, צעד המשקף את היקף הפערים בין הצדדים בנוגע ליישום תוכנית טראמפ בת עשרים הנקודות. ישראל מצדיקה את עמדתה בכך שהיא מקשרת כל צעד בשטח לפירוק חמאס מנשקו והשבת גופת החטוף האחרון, בעוד שוושינגטון רואה בחסימת המעבר פגיעה במסלול המדיני הרחב יותר.

ברמה הבינלאומית, הסעיף הפיננסי באמנת מועצת השלום – המותנה בתשלום מיליארד דולר לקבלת חברות קבועה – היווה נקודת מחלוקת מרכזית. צרפת הכריזה במפורש על דחייתה תנאי זה, בטענה שהוא עומד בניגוד להתחייבויותיה באו"ם, עמדה שבאה לידי ביטוי בהצהרת שר החוץ שלה בפני הפרלמנט. עמדות דומות נשמעו מקנדה ופולין, בצל חששות שהמועצה תהפוך למועדון בתשלום הכפוף לרצון פוליטי יחיד.

טראמפ לא היסס להגיב בסגנונו הרגיל, תוך איום בצעדי ענישה מסחריים נגד מדינות מהססות, בנאום שהגביר את חומרת הביקורת הרואה במועצה ניסיון אמריקאי לעקוף את הסדר הבינלאומי הקיים, ולא לתקנו. בהקשר זה, אקדמאים ומומחים הזהירו כי היוזמה עלולה להתפרש כ"השתלטות על כוח" יותר מאשר פרויקט שלום כולל.

השקת מועצת השלום מדאבוס משקפת את חזונו של טראמפ ליחסים בינלאומיים כעסקאות המנוהלות בכוח ובהשפעה פיננסית, ולא באמצעות הסכמה מוסדית. התניית התשלום בתמורה לחברות, והענקת סמכות כמעט מוחלטת לנשיא ארה"ב בעיצוב המועצה ובהדחת חבריה, מערערת כל טענה לניטרליות או לרב-צדדיות. מודל זה עשוי למשוך כמה מדינות המחפשות את רצונה של וושינגטון, אך הוא מרתיע את הרוב הרואה באו"ם, למרות חסרונותיו, את המסגרת הלגיטימית היחידה לניהול השלום והביטחון הבינלאומיים.

בהקשר הפלסטיני, מועצת השלום נראית כניסיון להנדס מחדש את תקופת שלאחר המלחמה בעזה מחוץ למסגרות המסורתיות. אולם, עקיפת האו"ם, דחיקת שחקנים מקומיים לשוליים, וכפיית מבנים ביצועיים שנויים במחלוקת, מבשרת על ייצור מחדש של אותם משברי לגיטימיות שהכשילו יוזמות קודמות. שלום בר קיימא אינו נכפה מלמעלה, ואינו מנוהל באמצעות מועצות סגורות, אלא דורש קבלה פוליטית ועממית אמיתית בשטח.

ברמה הבינלאומית, קרירות התגובה ליוזמת טראמפ משקפת הבנה גוברת שהסדר העולמי עובר שלב של איזון מחדש, שאינו מאפשר חלופות חד-צדדיות למוסדות רב-צדדיים. אפילו בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב הפכו זהירות יותר מלהסתבך בפרויקטים שעלולים להציב אותן בעימות ישיר עם התחייבויותיהן הבינלאומיות. במובן זה, מועצת השלום עשויה להפוך למבחן לגבולות ההשפעה האמריקאית, ולא לשיא.