מבצע רפיח הוא ניסיון נואש לתפוס הישג של הרגע האחרון

אולי תהליך זה מעיד לא רק על חוסר הרצון והיכולת לקבל החלטה אסטרטגית לסיום המלחמה, לרבות הודאה בכישלון, אלא גם על החשש מעמידה מול החברה הישראלית עם "האמת העירומה"...

בניסיון לתפוס הישג לפני "צלצול הפעמון האחרון", נתניהו ומועצת המלחמה שלו נפגשו עם אישור חמאס להצעה האמריקנית-קטארית-מצרית לעסקת חילופי שבויים באמצעות כיבוש מעבר רפיח, והרס חלק מבנייניו. והנפת דגל ישראל בצד הפלסטיני שלה, בתהליך המהווה המשך של האמצעים האלימים של תחבולות נתניהו הוא ממשיך לסכל כל עסקת חילופי שבויים, שהופיעה באופן שערורייתי בשבוע האחרון.

המומחה לענייני ביטחון יוסי מלמן השווה את המבצע הישראלי ברפיח לצעדים ישראלים נואשים ממלחמות כושלות קודמות, בהן מנהיגים מדיניים וצבאיים סירבו לקבל את התוצאה הבלתי משביעת רצון, כשהוא מזכיר את החלטתו של משה דיין להפר את הסכם הפסקת האש במלחמת 1973 ולהיכנס לסואץ. מלכודת", כאשר הורה לדיוויזיה ה-162, בניגוד להחלטת הממשלה, להמשיך במלחמה לכיבוש סואץ ולחזק את המצור על הארמייה השלישית המצרית, קרב שהסתיים בנפילת 80 חיילים ופציעתם של 120 אחרים, ונחשב לאחת הטעויות הגדולות של ישראל במלחמה.

צעד נואש נוסף, לדברי מלמן, ננקט על ידי ההנהגה המדינית והצבאית בתום מלחמת לבנון השנייה ב-2006 בכך שהורתה גם על אוגדה 162 להמשיך בלחימה לאחר שמועצת הביטחון פרסמה החלטת הפסקת אש, בניסיון לשפר את עמדות הצבא ולקרב אותם לנהר הליטני, שהוא קרב שבו נהרגו שבעה חיילים ועשרות נפצעו.

בשני המקרים, ההנהגה הצבאית והמדינית לא הכירה בכשל שספגה בשתי המלחמות, ועל כך מנסה נתניהו לחזור לאחר כישלון מלחמתו, במבצע רפיח, שלמרות הניסיונות להגזים בו מלמן. רואה כמצומצם וסמלי, ומשרת מטרות פנימיות, תוך שהוא מציין שהנפת דגל ישראל במעבר רפיח אינה מייצגת בשום צורה דימוי של ניצחון, כמו שהיא צעד נואש שמפגין את חוסר היכולת והרצון לעשות צעד אסטרטגי. החלטה לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים.

אולי תהליך זה מעיד לא רק על חוסר הרצון והיכולת לקבל החלטה אסטרטגית לסיום המלחמה, לרבות הודאה בכישלון, אלא גם על החשש להעמיד את החברה הישראלית מול "האמת החשופה", כלשונו של יום המילואים הכללי. טוב סמיה, מפקד חזית הדרום לשעבר, שלא ציפה לכישלון בסדר גודל כזה ברמה הטקטית, כמו זה שאירע ב-7 באוקטובר, וחמור מכך ברמה האסטרטגית, כשם שלא ציפה שכזה. חולשה בניהול המלחמה בשבעת החודשים האחרונים, אמר.

סמיה גם מאמין ש"הניצחון המוחלט" שעליו מדבר נתניהו הוא רק אשליה שמתאימה להיות סיסמת בחירות, ולא יעד מלחמה שניתן להשיג. הוא מסיק שישראל הפסידה במלחמה הזו ב-7 באוקטובר, וכי " מה שהיא לא השיגה ב-15 שנה, היא לא תשיג".

המצב הזה גורם למי כמו יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר, לפקפק ביכולתה של הממשלה הנוכחית להיות הנהגה שיכולה לתת מענה מספק לציבור המודאג. לדבריו, ראש הממשלה מרבה לדבר בניתוק מהקבינט " שהוא עומד בראשו, מה שמוביל את הציבור ל"מתוך הבלבול", מצביע על כך שהאדם שהוא מתאר כאויב המר (יחיא אל-סינואר) שולט במצב בצורה ישרה ובטוחה, "הרבה יותר מאיתנו, ואנחנו לרקוד לצלילי מנגינות החליל שלו, ואנחנו נמשכים אחריו ולא להיפך”.

בעוד פרי מאמין שהמצב נואש ומתסכל, ושזה הזמן לקבל החלטות שמחזירות את היציבות והנורמליות, מבלי לציין מהן ההחלטות הללו, הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי קוטע כל מטיף כשהוא טוען כי מה שנקרא " ניצחון מוחלט" לא יושג תוך כמה חודשים ושהשגתו ייקח שנים רבות, ושיש סתירה בין שתי מטרות המלחמה, שהן שחרור שבויים וחיסול חמאס, סתירה שלא הייתה קיימת שתיים. או לפני שלושה חודשים, אמר, ולכן אין דרך לשחזר את החטופים מבלי להפסיק את המלחמה, וקורא בכנות להפסיק את המלחמה בשלב זה.