במאמר אנליטי ארוך שפרסם המגזין האמריקאי Foreign Policy בשבת, ג'ון הופמן, מנתח מדיניות חוץ במכון קאטו ועוזר פרופסור באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, אומר שהקשר המיוחד אינו מועיל לוושינגטון וחושף את האינטרסים האמריקאיים סביב עולם לסכנה.

החוקר פותח בהתייחסות להכרזה האחרונה של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן כי "לא תהיה חזרה לסטטוס קוו ב[מזרח התיכון] כפי שהיה ב-6 באוקטובר". אבל האמת היא שבידן מסרב לנטוש את הסטטוס קוו, במיוחד בנוגע ליחסים המיוחדים כביכול של וושינגטון עם ישראל.

התמיכה האמריקנית הבלתי מעורערת בישראל הייתה מרכיב קבוע במדיניות המזרח התיכון של ארה"ב מאז הקמת המדינה ב-1948. הנשיא ג'ון קנדי טבע את הביטוי "יחסים מיוחדים" ב-1962, והסביר שיחסיה של וושינגטון עם המדינה היו "באמת ניתנים להשוואה רק לארה"ב -יחסים בריטים." על מגוון רחב של עניינים גלובליים", ועד 2013, ביידן, אז סגן הנשיא אובמה, טען, "זו לא רק מחויבות מוסרית ארוכת טווח, אלא מחויבות אסטרטגית".

לדברי ביידן, "אם לא הייתה ישראל, היינו צריכים להמציא אחת". בשנת 2020, הנשיא דונלד טראמפ חתך חלק מהערפל, והודה כי "אנחנו לא צריכים להיות במזרח התיכון, מלבד שאנחנו רוצים להגן על ישראל".

ליבת היחסים בין ארה"ב וישראל היא תמיכת הסיוע חסרת התקדים שמעניקה וושינגטון לבת בריתה, שכן ישראל היא המקבלת הגדולה ביותר של סיוע צבאי ארה"ב, לאחר שקיבלה יותר מ-300 מיליארד דולר (מתוקן לאינפלציה) מארה"ב מאז. מלחמת העולם השנייה.

וושינגטון ממשיכה לספק לישראל כ-3.8 מיליארד דולר מדי שנה, בנוסף לעסקאות נשק נוספות והטבות ביטחוניות. (כמה מקבלי סיוע מרכזיים אחרים, כמו מצרים וירדן, מקבלים סכומים גבוהים בתמורה לקיום יחסים תקינים עם ישראל). לישראל ולתומכיה יש השפעה רבה בוושינגטון, כשהם מושכים תשומת לב משני צדי המעבר הפוליטי (דמוקרטים ורפובליקנים) באמצעות צורות שונות של לחץ והשפעה ישירים ועקיפים.

כאשר תוהה מה בדיוק תקבל ארצות הברית בתמורה ליחסים החד-כיווניים הללו, השואל מגלה שאין בהירות כלל בנושא הזה. התומכים טוענים שתמיכה עקבית היא קריטית לקידום האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. לדוגמה, הסנאטור לינדזי גרהם (R-NC) התייחס פעם לישראל כ"העיניים והאוזניים של אמריקה" באזור. בעוד שלשיתוף מודיעין עשוי להיות ערך אסטרטגי כלשהו, חמשת החודשים האחרונים של המלחמה בעזה הוכיחו את ההשפעות השליליות הרבות של מערכת היחסים הזו, במיוחד כיצד החיבוק הבלתי מותנה של וושינגטון לישראל ערער את מעמדה האסטרטגי במזרח התיכון תוך פגיעה בתדמית הגלובלית שלה. . המלחמה הדגישה בצורה ברורה את הכשלים הבסיסיים של מדיניות ארה"ב במזרח התיכון.

"הגיע הזמן להערכה מחדש מהותית של היחסים בין ארה"ב לישראל", אומר החוקר ג'ון הופמן.

"קמפיין הענישה הקולקטיבי של ישראל בעזה היה היסטורי בהיקפו", מסביר הופמן. "לפי רשויות הבריאות בעזה, מניין ההרוגים הרשמי ברחבי הרצועה עומד כעת על כ-32,000 בני אדם, רובם המכריע נשים וילדים". שר ההגנה האמריקני טען שלויד אוסטין העריך לאחרונה שרק 25,000 נשים וילדים נהרגו כתוצאה מהמלחמה בעזה. ובעוד כמה, כולל ביידן עצמו, הביעו דאגה אם נתוני הנפגעים שיוצאים מעזה מוגזמים, אחרים מאמינים שסביר להניח שמספר ההרוגים יהיה גבוה יותר. "מכיוון שפעולות האיבה המתמשכות מונעות מחוקרים לקבוע את גורלם של אלפי אנשים שגורלם או מקום הימצאו אינם ידועים".

ראוי לציין כי ברחבי רצועת עזה הנצורה הושמדו תשתיות אזרחיות באופן שיטתי, והרעב והמחלות מתפשטים במהירות. המצב בתוך עזה כל כך גרוע שממשלת ארה"ב - יחד עם מדינות אחרות, כמו צרפת, ירדן ומצרים - מעבירה כעת סיוע אווירי לרצועה, וארה"ב פורסת 1,000 חיילים לבניית רציף מול חופי עזה. על מנת לשבור את המצור שבעל בריתה כביכול מסרב להשתמש - באמצעות... נשק אמריקאי - הרם אותו.

למרות זאת, ממשל ביידן המשיך לספק לישראל כלי נשק מתקדמים - כולל פצצות חכמות ו"טיפשיות" וכן תחמושת טנקים וארטילריה - ואישר יותר מ-100 מכירות צבאיות זרות לישראל מאז 7 באוקטובר 2023, והשתמש ב את מצב החירום בשתי הזדמנויות שונות כדי לעקוף את הקונגרס. ארצות הברית פרסמה לאחרונה וטו בפעם השלישית במועצת הביטחון של האו"ם מאז תחילת הסכסוך, בהיותה המדינה היחידה שמנעה את הוצאת החלטה הקוראת להפסקת אש מיידית על רקע הומניטרי. זאת בנוסף לסיוע צבאי נוסף של 14 מיליארד דולר לישראל שאושר לאחרונה על ידי הסנאט.

הופמן אומר: "קשה להבין שהמלחמה הזו עלולה להסלים לגרוע מכל, אבל כל האינדיקטורים מצביעים בכיוון הזה, שכן ישראל מתעקשת שתמשיך בפלישה לעיר רפיח שבדרום רצועת עזה, למרות התנגדויותיה של ארה"ב, שבה מתגוררים יותר מ-1.5 מיליון בני אדם. מיליון פלסטינים - יותר ממחצית מאוכלוסיית עזה.

ראוי לציין כי ממשל ביידן אמר כי הוא מתנגד לפלישה לרפיח "ללא תוכנית אמינה וניתנת ליישום להבטחת ביטחונם ותמיכתם של אזרחים". בראיון ל-MSNBC ב-8 במרץ, ביידן דיבר על "קו אדום" בתגובה לשאלה על מבצע צבאי אפשרי בעזה, ואמר: "[אנחנו לא יכולים] להרוג עוד 30,000 פלסטינים", אך הוא הצהיר כי לאחר מכן ציין מיד. כי "ההגנה על ישראל נותרה מכרעת ולכן אין קו אדום". הסתירה הזו לא רק שוללת את השפעתו של ביידן, אלא גם מחייבת את וושינגטון לכל מדיניות שממשלת הימין הקיצוני של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נוקטת בסופו של דבר.

באופן לא מפתיע, נתניהו ממשיך בדעתו שהוא לא ייכנע לקו האדום האדום של ביידן על ידי ביטול תוכניתו לפלישה קרקעית לרפיח. נתניהו הצהיר לאחרונה כי הבהיר לבידן "מאוד ברור" כי הוא "נחוש להשלים את חיסול החטיבות הללו ברפיח, והדרך היחידה לעשות זאת היא בנחיתה על הקרקע".

ישראל לא הפגינה שום אסטרטגיה מדינית ארוכת טווח בעזה מעבר להרס השיטתי של הרצועה והרג תושביה. נראה שנתניהו - שתמיכתו בשפל של כל הזמנים ועומד בפני מחאות גוברות הקוראות להקדמת בחירות - יודע שברגע שהבחירות הללו מסתיימות, זמנו בשלטון נגמר.

עם זאת, ביידן לא הצליח או לא רצה לנצל את הקשר המיוחד עם ישראל או להשפיע על נתניהו, שהתפאר בעבר ביכולתו לתמרן את ארה"ב.

הבית הלבן החל להדליף אסטרטגית דיווחים על ה"תסכול" הגובר של ביידן מול נתניהו, והממשל הפך לקולני יותר בתמיכתו בהפסקה זמנית של הלחימה. מנהיג הרוב בסנאט, צ'אק שומר, גינוי פומבי חסר תקדים לנתניהו ב-14 במרץ, ואמר שהוא "איבד את דרכו" תוך שהוא גם קרא לבחירות חדשות בישראל.

אבל רטוריקה ריקה ללא שינוי מדיניות לא תשיג דבר.

פעולות סמליות - כמו ההוראה המבצעת האמריקנית שהטילה לאחרונה סנקציות על שני מאחזים ישראלים בגדה המערבית או החלטתו של ביידן לבסס מחדש את העמדה לפיה הרחבת ההתנחלויות הישראלית "מנוגדת לחוק הבינלאומי" - לא יעצרו את הקטל בעזה. ולשחרר את וושינגטון. שותפות או תרומה ליציבות עתידית.

ככל הנראה, בתגובה ישירה לפעולות אלו, ישראל התירה זה עתה בנייה של 3,400 יחידות דיור חדשות בהתנחלויות בגדה המערבית על רקע רמות היסטוריות של אלימות נגד פלסטינים; ארצות הברית עשתה מעט כדי להעניש או לעצור את המהלך.

התוכנית לאחר המלחמה של נתניהו שנחשפה לאחרונה מכילה רק תוכנית לכיבוש צבאי ממושך של עזה והגדה המערבית, שתבטיח אי יציבות עתידית. מאז ה-7 באוקטובר, נתניהו התגאה שוב ושוב כי הוא "גאה" בכך שמנע את הקמתה של מדינה פלסטינית, והבטיח כי הוא לבדו יכול להמשיך למנוע הקמת מדינה פלסטינית.

בניגוד לתוכנית נתניהו, תוכנית ממשל ביידן ליום המחרת כוללת חזון של "דרך" להקמת מדינה פלסטינית. עם זאת, ראוי לציין כי אין בו תוכניות קונקרטיות, שלא לדבר על כוונה ליישום על ידי ארה"ב או ישראל.

"המלחמה בעזה צריכה להוכיח שהניסיון להתעלם מהעתיד של העם הפלסטיני הוא אסטרטגיה מטופשת", אומר הופמן, "אבל עבור נתניהו - ולכן עבור ביידן - זה העמיק את המחויבות לסטטוס קוו הזה".

הוא מוסיף, "לתמיכה האיתנה של וושינגטון בישראל על רקע המלחמה בעזה היו השלכות אזוריות הרות אסון. ממזרח הים התיכון ועד הים האדום, יש שורה של נקודות מתח שונות שמאיימות לגרור את האזור - ואת ארה"ב - למלחמה בקנה מידה מלא. בנוסף, תמיכתה של וושינגטון המערכה הישראלית האכזרית המתמשכת בעזה הכתימה את תדמיתה של וושינגטון ככוכבת ערכים ליברליים, והפכה את הטענות על "הסדר הבינלאומי הליברלי" בראשות ארה"ב ללעג.

"מלחמה אזורית תהיה הרת אסון למזרח התיכון ולאינטרסים של ארה"ב. מלחמה כזו גם לא תהיה עניין של הישרדותה של ישראל. אף מדינה - כולל איראן - לא עומדת לדחוף את ישראל לים. העליונות הצבאית של ישראל, הארסנל הגרעיני, ברית אסטרטגית "עם רוב הממשלות באזור, ביטחונן מובטח מול אתגרים קיומיים".

עמדתה של וושינגטון מאפשרת לישראל לפעול ללא עונש תוך עיוות מדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון בחתירה למטרות החורגות מהאינטרסים של וושינגטון. האינטרסים של ארה"ב באזור כוללים הגנה על שלומו ושגשוגו של העם האמריקאי ומניעת הופעת הגמון אזורי תוך שמירה על הערכים שהמדינה מתיימרת לעמוד בהם. תמיכה ברכיים בישראל לא מקדמת אף אחד מהדברים האלה.

חוסר האיזון ביחסים המיוחדים עם ישראל פגע ביכולתה של וושינגטון לתמרן אסטרטגית במזרח התיכון ופגע ביכולתם של מנהיגים אמריקאים אפילו לחשוב בבהירות על האזור. בסוף 2023, למשל, ביידן השפיל את ארצו כשהכריז ש"אם לא הייתה ישראל, אף יהודי בעולם לא היה בטוח".

"סוג זה של חשיבה לא מאפשר לנהל את מערכת היחסים בצורה נכונה ופרודוקטיבית", אומר הופמן.

לדוגמה, לדברי הופמן, מערכת היחסים האסימטרית של ארה"ב עם ישראל פגעה ביכולתה של וושינגטון לתקשר באופן דיפלומטי עם איראן תוך כדי דחיפה של ארצות הברית לשימוש בכוח צבאי שם.

במהלך חמשת החודשים האחרונים ניסתה ישראל שוב ושוב ללחוץ על ארה"ב לעימות ישיר עם איראן, למרות שהדבר מהווה אימה לאינטרסים האמריקאיים וליציבות האזורית. תרגילים צבאיים ברמה גבוהה בין ישראל לארה"ב, המתקפה הישראלית האחרונה על צינורות גז מרכזיים באיראן, והסלמה מתמשכת בין קבוצות הנתמכות על ידי איראן וארה"ב ברחבי המזרח התיכון מאיימים להצית קטסטרופה ברחבי האזור.

החוקר מסביר שההתקשרות של וושינגטון עם ישראל - כמו כל מדינה אחרת - חייבת להיות מונעת על ידי חתירה לאינטרסים אמריקאים מוחשיים. אפילו יחסי ארה"ב עם בעלות ברית של האמנה, כמו צרפת או דרום קוריאה, מאופיינים בוויכוחים, חילוקי דעות ודחיפה ומשיכה טבעית של הדיפלומטיה. לעומת זאת, היחסים המיוחדים עם ישראל הזינו כמה מהשחקנים הגרועים ביותר בפוליטיקה הישראלית, עודדו מדיניות הרסנית, ובאופן כללי גרמו לאלימות לטובת שתי המדינות בטווח הארוך.

הוא מסביר, "התמיכה של וושינגטון במדיניות הישראלית ביטדה את ישראל מהעלויות של מדיניות זו. איזה תמריץ עומדת בפני ישראל לשנות את דרכה כאשר המדינה החזקה בעולם מסרבת להטיל תנאים על הרמות העמוקות של פוליטיקה, כלכלית ו תמיכה צבאית? אם ישראל תיאלץ לשאת במלוא העלויות של מדיניותה בגדה המערבית." מעצמות המערב, למשל, יתקשו יותר לתמוך באג'נדה הפרו-מתנחלים שלהן.

הוא טוען, "היחסים המיוחדים עם ישראל לא עושים כמעט דבר לארצות הברית תוך פגיעה יעילה באינטרסים האסטרטגיים האמריקאיים ולעיתים קרובות מובילים לאלימות נגד הערכים שעליהם מתיימרת וושינגטון להגן... הגיע הזמן 'לנרמל' את מערכת היחסים בארה"ב עם ישראל. זה לא אומר להפוך את ישראל לאויבת של ארה"ב, אבל זה אומר להתמודד עם ישראל באותו אופן שבו וושינגטון צריכה להתמודד עם כל מדינה זרה אחרת: מרחוק".

החוקר מסכם בסיום: "החלטות בנוגע לסיוע צבאי, מכירת נשק או כיסוי דיפלומטי אינן נטועות עוד בתלות בנתיב או בזיכרון השרירים, אלא בתפיסות של פקידים לגבי האינטרסים האמריקאיים העומדים על הפרק. במקום לאפשר, להגן ולתמוך המדיניות הישראלית, ארה"ב חייבת לנתב מחדש את מערכת היחסים שלה". עם ישראל על בסיס אינטרסים אמריקאים מוחשיים, הדבר מחייב את וושינגטון להפסיק את נכונותה להעלים עין מהעלבונות הישראלים לאינטרסים האמריקאיים, על ידי מתן כמויות אדירות של סיוע, ועל ידי דוחקים לסיום מהיר של המלחמה ההרסנית הזו והגעה לפתרון מדיני בר קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני".

בהצהרה האחרונה שלו הוא אומר: "ממשל ביידן עומד בפני בחירה: או להמשיך ללכת בעקבות ממשלת נתניהו לתהום, או להפעיל עליה לחץ חזק לשנות את דרכה".