הסופר הבריטי טוני ברבר אמר - במאמר בעיתון הבריטי "פייננשל טיימס" - כי המלחמה המתמשכת ברצועת עזה במשך 5 חודשים המשיכה לבלבל את הדיפלומטיה האירופית, לערער את היציבות בדעת הקהל ולהצית את הפוליטיקה המקומית בכל מדינה.

הוא ציין כי האמת המרה היא שלאיחוד האירופי אין הרבה מה לעשות כדי לקבוע את תוצאות הסכסוך, שככל שאירופה סובלת מהשלכותיו זמן רב יותר.

הוא קבע כי ההשפעות הפוליטיות הנובעות מהמלחמה בעזה משתרעות מעבר לאירופה, במיוחד למדינות דמוקרטיות אחרות, במיוחד ארצות הברית.

אזהרה

הכותב הוסיף כי ניצחונו הנוח של הנשיא ג'ו ביידן בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית במישיגן בחודש שעבר לווה באזהרה כי ערבים אמריקאים רבים ומצביעים אחרים נטשו את תמיכתו בגלל תמיכתו המלאה בישראל.

ההשלכות של מלחמה זו מסוכנות לא פחות באירופה, שכן הן משקפות חלוקה פוליטית חדשה המתפרשת על פני לפחות שלוש קבוצות במדינות האיחוד האירופי, ומשקפת פער הולך ומתרחב בין עמדות הממשלות ודעת הקהל.

לפי המאמר, הפגיעה בדיפלומטיה האירופית במזרח התיכון ומחוצה לה לובשת צורות רבות. ראשית, המלחמה בעזה הפעילה מכה לניסיונות של ממשלות אירופה למשוך את שאר העולם לתמוך באוקראינה במלחמת "ההגנה העצמית" שלה נגד רוסיה.

הכותב סבור כי כישלונה של אירופה לנקוט בצעדים קונקרטיים לבלימת הפעולות הצבאיות הישראליות בעזה אישר את ההאשמה כי המערב מיישם סטנדרטים כפולים, ומתייחס למאמציה לתמוך באוקראינה כאל מאבק על עתיד הסדר הבינלאומי המבוסס על כללים ו חוקים, תוך הימנעות מלחייב את ישראל באחריות.

סימן שאלה

שנית, המלחמה מעלה סימן שאלה בנוגע לאמינותה של "הכוח הרכה" של אירופה, הנתפסת לרוב ככלי חשוב ליבשת חסרת משקל צבאי במידה מסוימת.

בהקשר זה, הכותב ציטט מאמר של ג'יימס לינץ' מאמנסטי אינטרנשיונל, שנכתב עבור המועצה האירופית ליחסי חוץ, בו טען כי כוחה הרכה של אירופה נובע משגשוגה הכלכלי ומהערכים החברתיים הקשורים בה.

הסוג השלישי של פגיעה בדיפלומטיה האירופית - לדעתו של ברבר - הוא חלוקת ממשלות אירופה בינן לבין עצמן, והדבר ניכר בהצבעותיהן על שתי החלטות העצרת הכללית של האו"ם שהוצאו באוקטובר האחרון.

ההצבעה הראשונה קראה להפוגה - לא הפסקת אש - בעזה, שכן 8 מדינות באיחוד האירופי תמכו בה, 4 התנגדו ו-15 אחרות נמנעו מהצבעה.

בהצבעה השנייה, שקראה להפסקת אש מיידית מסיבות הומניטריות, תמכו 17 מדינות בהחלטה, שתיים התנגדו ו-8 נמנעו מהצבעה.

חלוקות עמוקות

בתשובה לסיבות מדוע השסעים האירופיים הללו כה עמוקים, סבור הכותב שחלק מהן נטוע בהיסטוריה של כל מדינה חברה באיחוד האירופי מהתקופה שבין 1918-1939 ועד למחצית השנייה של המאה העשרים.

המאמר הביא, כדוגמה, את עמדותיהן הסותרות של שתי מדינות אירופה כלפי סכסוך זה: ספרד וצ'כיה, זו האחרונה היא תומכת נלהבת של ישראל באיחוד האירופי, בעוד שהספרדים הם תומכים נלהבים של הפלסטינים.

בסקר שערך YouGov בנובמבר, בין 24 ל-31% מהמשיבים ב-7 מדינות באירופה (דנמרק, צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד, שוודיה, בריטניה) הביעו אהדה לשני הצדדים של הסכסוך במזרח התיכון, ו-27% אמרו ל-37% הם לא יודעים.

אינדיקטור נוסף לסקר זה הוא שהוא חשף מגמות מסוימות בדעת הקהל במערב אירופה, התברר כי מצביעים צעירים (עד גיל 29) אוהדים יותר את הפלסטינים.  בניגוד לאנשים מבוגרים - (במיוחד אלה מעל גיל 45) - הנוטים לתמוך בישראל.

מקור: פייננשל טיימס