מסכי המרובעים

פעם, ילדות נמדדה במספר הברכיים השרוטות, לא במספר האפליקציות המותקנות בטלפונים. היינו חוזרים הביתה כשכל אחד מאיתנו נושא על גופו את סיפורו של יום שלם: קוץ מקצה הוואדי, חבורה ממרדף אחרי פרפר, וקצת אבק שהספיק כדי להוכיח שחווינו יום אמיתי. גופנו לא ידע שקט. רצנו, כאילו האדמה נוצרה כדי שלא נעצור. היינו ילדים טובים, רכים בראש, קיבלנו את החיים בטירוף, וציפורי נשמתנו היו קשורות בחוטי משחק. בילינו את הימים בשמחה, ורצנו לפרדסים כדי ליצור בנחל הערוס בריכה שבה התרחצנו כמו דגים שנמלטו מידי דייג. וכשהיום נטה לשקוע, חזרנו לשכב על גבנו אל השמיים, שיחקנו בכוכבים וספרנו אותם, לא מתייחסים לאזהרות הסבתות מפני יבלות שצומחות באצבעות בכל פעם שדקרנו כוכב ער. היינו רזים, אבל חזקים כמו האבנים שאבותינו ציוו עלינו לשאת לבניית טרסות. רדפנו אחרי חמור סורר אם נקרע חבלו, וטיפסנו על עץ ברוש שהתנדנד איתנו עד שחשבנו שאנחנו נוגעים בענן תועה. גופנו היו פטישי רימונים, ונשמתנו שירה בפרדסים. לחם מרוח בשמן ועליו סוכר הספיק כדי להפוך אותנו לצבא קטן. מקלות כביסה ארוכים (ה'שוואריט') הפכו לסוסים צוהלים תחתנו, קנים בידינו היו חרבות חדות, והאדמה תחתנו ממלכה פתוחה לחלומותינו המשוגעים. לא היה בינינו מי שהתנשף אחרי כמה צעדים או נפילות. והכי חשוב, אכלנו כשרעבנו, רצנו בשמחה, וישנו מעייפות נעימה. היום, ילדינו חלשים כמו שבויים. גופים שמנים, עיניים כבויות, ואצבעות שיודעות את דרכן למסכים יותר מאשר את דרכן לעץ, ענן או פרח על אבן. כל אחד מהם יושב וראשו שקוע בטלפון או במחשב שלו. הבעיה כבר לא שילדינו עלו במשקל והפכו שמנים ומרובעים, אלא שהם איבדו משהו גדול בהרבה: הם איבדו את זכותם לשחק ולרוץ. גנבנו מהם את האבק, את הוואדיות, ואת פני החברים, והחלפנו את כל זה בארוחות משומרות, זמנים משומרים, וגם ילדות משומרת. רופאים אומרים שגופם החל לשאת מה שגילם אינו יכול לשאת: סוכרת מוקדמת, לבבות עייפים, ונשימה כבדה שמוציאה את לשונם. אבל האסון האמיתי אינו בשומן שהצטבר סביב מותניהם, אלא בריק שהצטבר בחייהם. אני חושש שיבוא יום שבו נשאל את ילדינו: האם אי פעם נפלתם מעץ או שרטתם אבן? או רדפתם אחרי פרפר? האם קרה שחזרתם הביתה ובגדיכם היו מלוכלכים בבוץ ובהמולה? הם יבהו בנו בתדהמה, כאילו אנחנו מספרים להם על יצורים מיתולוגיים שנכחדו מזמן. ורק אז נבין שמה שהכביד על הזמן לא היו רק גופם של ילדינו, אלא גם זיכרוננו שלנו. כי פעם, ילדות שוטטה יחפה בין השדות, ואז איבדה את רגליה בדרך למסך המואר הקרוב ביותר שמכביד על היד.