בין כלכלת עמידות לכלכלת תורים!

התורים בגיאוגרפיה הפלסטינית המקוטעת הופכים מתופעה חולפת לאורח חיים, ומה שמושך את תשומת הלב אינו המשבר עצמו, אלא הדרך שבה הוא הופך בהדרגה לחלק מחיי היומיום; בין תורי ההמתנה הארוכים במחסומי הכיבוש, ותורי השהידים והפצועים שלא עזבו את הזירה, משבר הדלק מתגנב כדי להשלים את מעגל התשישות המאורגנת, משבר שלא ניתן לקרוא אותו ככשל לוגיסטי גרידא, מכיוון שהוא הגיע בהקשר פוליטי, כלכלי וביטחוני מורכב, שבו השליטה על המעברים ותנועת הסחורות מצטלבת עם מערכת תלות כלכלית מתמשכת, בתמונה שאינה תוצר של נסיבות מקריות, אלא ביטוי ברור לאסטרטגיה המבוססת על הנדסת משברים וניהול פתרונות. ההיסטוריה מלאה במקרים שבהם נוצלו משברים כלכליים כדי לכפות הסדרים שלא ניתן היה להעבירם בנסיבות רגילות, מכיוון שהרחוב תחת לחץ הצורך אינו מחפש את המודל האופטימלי, אלא את המוצא הקרוב ביותר, וזו אינה בהכרח תוצאה של קנוניה, אך במקרה הפלסטיני התמונה מסתבכת בגלל שליטת הכיבוש בכל הצמתים, מה שהופך כל משבר לניתן להפוך לקלף לחץ רב-ממדי. במשברים כאלה מרבים לדבר על נתונים, מעקב ופגישות חירום, אך הניסיון מראה שהבעיה האמיתית אינה טמונה רק במחסור בסחורה, אלא בהשפעה הפסיכולוגית והחברתית שהמשבר מותיר כשהוא מתמשך, שכן יעילותה של כל מערכת אינה נמדדת במספר הנתונים, אלא ביכולתה להבטיח את הצרכים היומיומיים, וכל יום נוסף מחליש את האמון במערכת הקיימת ומחזק את התחושה שהיא חסרת אונים; וזהו דפוס שאינו חדש, המבוסס על הפיכת המשבר ממצב חירום למצב רגיל, כך שהשאלה אינה עוד כיצד נטפל בתקלה, אלא "אנחנו רוצים פתרון", כך שחשיבות הפרטים שהיו נושא לוויכוח יורדת, ומה שנדחה אתמול, מתקבל היום, מכיוון שהוא המוצא היחיד מהחנק הזה. אך המשבר אינו בוחן רק את יעילות המוסדות, שכן מה שאנו רואים אינו רק פחד, אלא מרוץ להשגת כמה שיותר דלק גם אם זה על חשבון אחרים, כך שהפחד האישי הופך לאנוכיות קולקטיבית; האדם חושב על מיכל המכונית שלו לפני זכותו של אחר, מה שמעמיק את המשבר ומאריך את חייו, מכיוון שאחסון יתר יוצר מחסור מדומה, ואם המשבר היה מטופל במודעות, ניתן היה לנהל אותו במינימום הפסדים, והוא לא היה הופך לכאוס שצורך אותנו. האירוניה הקשה ביותר היא שהפלסטינים מהללים את עזה ואת עמידתה האגדית, והיא עומדת אלף ימים תחת מטר אש, מערכות האנרגיה, המים, המזון והתרופות קרסו בה, ותושביה ממשיכים להסתגל למציאות שמעבר לכל תיאור, ואילו בגדה, שעות של חנק מספיקות כדי לעורר בהלה, וכאן העניין אינו קשור להשוואה בין שני סבלות שונים לחלוטין, אלא לשאלה על מידת הלכידות ואחדות התחושה; נראה שהפלסטינים חיים בעולמות נפרדים; אנו מזדהים עם עזה במילים, ואיננו מעלים בזיכרוננו את ניסיונה כאשר אנו מתמודדים עם מה שאנו מתביישים אפילו לכנות משבר, ופער זה בין הדיבור למעשה ראוי לעצירה, מכיוון שעמידות אינה סיסמה שמונפת, אלא תרבות שחיה, המבוססת על ערבות הדדית והעדפת האינטרס הציבורי על פני האישי. ומנגד, לא ניתן לדרוש מהרחוב סבלנות וסולידריות אלא אם כן האחראים הם הדוגמה והמופת, שכן בכל משבר, האמון מתחיל בתחושת האזרח שמי שמנהל את המשבר חי אותו, ונושא באותן מגבלות, ואינו נהנה מחריגים, אך אם חלקיהם נשמרים, בעוד שהאנשים מצטופפים על מה שנותר, המסר שיגיע לרחוב הרסני, המרמז שהמשבר מתחלק על הרחוב בלבד, וכאן באה לידי ביטוי המנהיגות האמיתית ביכולתה לחלוק עם עמה את סבלו, לפני שדורשים ממנו סבלנות ועמידות, וכאשר האזרח רואה שכולם כפופים לאותם כללים, הוא הופך נכון יותר לעמידות והקרבה. ולכן היציאה ממעגל המשברים אינה רק בניהול טוב יותר של המלאי או שיפור מנגנוני ההפצה - על אף חשיבותם - אלא בבניית מערכת גמישה ומגוונת יותר, הכוללת הרחבת יכולות האחסון האסטרטגי, הפחתת התלות במקור אחד, והשקעה בחלופות אנרגיה ועידודן, וקביעת תוכניות חירום ברורות ושקופות המחזקות את אמון הרחוב, ולא משאירות אותו נתון לשמועות, כמו כן השקיפות בהצגת העובדות ושיתוף מוסדות הקהילה והפרטיים בניהול המשברים, נשארת סוד ההצלחה לכך.