שריקת הסיום של הדיפלומטיה העממית הדיגיטלית

מרים שומאן

משחק הגמר באירוע הספורט העולמי החשוב ביותר הסתיים, הגביע הורם והקהל חגג, הוויכוחים והדיונים התפשטו בחשבונותינו ברשתות החברתיות, והאנשים חזרו לחיי היומיום שלהם, אך האירוע האמיתי לא היה בשער המנצח ולא בטקס ההכתרה, אלא באותה סצנה עולמית שחשפה שוב שהספורט אינו עוד רק תחרות בין אחד עשר שחקנים בכל נבחרת, אלא זירה שבה מצטלבים פוליטיקה, זהות, ערכים, נרטיבים וכוח רך. המונדיאל הסתיים, אך המסרים שהותיר אחריו חורגים מגבולות הטורניר עצמו.

במשחק הגמר בין ספרד לארגנטינה, חלק גדול מהדיון שהתנהל בפלטפורמות המדיה החברתית לא נסב סביב תוכניות טקטיות או כוכבות השחקנים, אלא סביב עמדות המדינות ותדמית מנהיגיהן והשתקפות לכך בבחירות האוהדים. עבור רבים – ובמיוחד במרחב הדיגיטלי הערבי והפלסטיני – המשחק הפך למרחב להשלכת עמדות פוליטיות; ספרד נקשרה בתודעה הציבורית לעמדות ממשלתה, שנקטה בשנתיים האחרונות עמדות תומכות בזכויות העם הפלסטיני, בעוד ארגנטינה נקשרה לנאום נשיאה התומך במדינת הכיבוש ולהצהרותיו החוזרות ונשנות התומכות בציונות. בין שתי תפיסות אלו, העידוד עבור חלק מהאוהדים לא היה עוד רק נטייה ספורטיבית, אלא הפך לביטוי של עמדה פוליטית ומוסרית.

אולי הדבר הראוי ביותר להתעכב עליו אינו שוני העמדות של הקהל הערבי או הבינלאומי, אלא הפילוג שהופיע בתוך הקהל הפלסטיני עצמו. רבים עסקו בדיונים שחרגו מכדורגל; בין אלה שראו שהספורט צריך להישאר מחוץ לפוליטיקה לבין אלה שסברו שהעולם עצמו כבר אינו מפריד ביניהם וכי כל אירוע עולמי הפך למרחב להשפעה על דעת הקהל, בין אם המארגנים רצו בכך ובין אם לאו.

מצב זה אינו יוצא דופן, אלא משקף שינוי מבני במערכת התקשורת העולמית. בעידן הפלטפורמות הדיגיטליות, הכוח הרך אינו עוד נחלת הממשלות בלבד, והדיפלומטיה אינה מוגבלת עוד לשגרירויות ולמשרדים.

היום, פוסט אחד, תמונה, סרטון או עמדה שנוקט שחקן, אוהד או משפיען, יכולים להגיע למיליוני אנשים תוך שעות ולהשפיע על עיצוב תפיסות יותר ממה שעושות הצהרות רשמיות.

וכאן בדיוק, בולט הרעיון של דיפלומטיה עממית דיגיטלית, שאינה רק פרסום תוכן תומך בסוגיה הפלסטינית באמצעות רשתות חברתיות – כפי שלעיתים קרובות מפורש המושג – אלא מערכת אינטגרטיבית של ניצול כלים דיגיטליים לבניית קשרים מתמשכים עם עמים, יצירת אמפתיה, הרחבת מעגלי השפעה והפיכת תומכים לשותפים פעילים בהעברת הנרטיב הפלסטיני בתוך קהילותיהם. כלומר, זוהי מעבר מתפיסת העברת המסר להיגיון בניית רשתות, ומתגובות עונתיות לעבודה מצטברת ארוכת טווח.

ואם הטורניר חשף את היקף הסולידריות העממית העולמית עם פלסטין, הרי שבאותה עת הוא חשף את שבריריות הביצועים הפלסטיניים בניצול סולידריות זו. התגובה הרחבה שהופיעה ביציעים, בפלטפורמות הדיגיטליות ובעמדות של אישים ספורטיביים ותקשורתיים ברחבי העולם, לרוב לא מצאה מסגרת פלסטינית מאורגנת שתכיל אותה או תהפוך אותה ליוזמות קבועות או תבנה עליה רשתות שיתוף פעולה עתידיות.

האירוע הסתיים, ואיתו רוב צורות האינטראקציה, מכיוון שהמוסד הפלסטיני עדיין מתייחס לדעת הקהל העולמית כקהל שמגיב באופן ספונטני, ולא כשותף הזקוק לטיפול, ארגון וקיימות.

זו אינה רק בעיה תקשורתית, אלא פער אסטרטגי. בעוד שמדינות רבות משקיעות באירועי ספורט ותרבות כדי לחזק את תדמיתן הבינלאומית, פלסטין – למרות שיש לה אחת הסוגיות הנוכחות ביותר בתודעה העולמית – עדיין חסרה מבנה מוסדי מיוחד לניהול דיפלומטיה עממית דיגיטלית. העניין אינו קשור להיעדר אמצעים, אלא להיעדר חזון ותיאום. המאמצים הקיימים מפוזרים, נוטים להיות עונתיים, ולעיתים קרובות מסתמכים על יוזמות אישיות יותר מאשר על אסטרטגיה לאומית ברורה.

ניתן להתחיל בצעדים מעשיים שאינם דורשים משאבים עצומים, אלא החלטה פוליטית וארגון מוסדי. הצעד הראשון הוא הקמת יחידה לאומית מיוחדת לדיפלומטיה עממית דיגיטלית, שתפקידה יהיה לנטר הזדמנויות השפעה הקשורות לאירועי ספורט, תרבות ואמנות עולמיים, לנהל קמפיינים דיגיטליים בשפות שונות, וליצור קשר עם אישים, משפיענים ותומכים בפלסטין. כמו כן, יש לבנות מאגר נתונים בינלאומי של יוזמות, יחידים ומוסדות תומכים, שיאפשר להפוך אינטראקציה רגעית לרשת יחסים מתמשכת.

במקביל, עולה הצורך להשקיע בייצור תוכן דיגיטלי מקצועי, שאינו מוגבל לנתונים פוליטיים, אלא מציג את פלסטין דרך האדם, התרבות, הספורט, החדשנות והסיפורים האישיים, שהם הצורות שהוכיחו את יכולתן להגיע לקהל העולמי ולזכות באמונו. כמו כן, יש להכשיר דור של צעירים פלסטינים במיומנויות תקשורת דיגיטלית, ניהול קמפיינים חוצי גבולות, ניתוח נתונים ויצירת נרטיבים, כדי שיהפכו לשגרירים דיגיטליים של הסוגיה במרחב האלקטרוני.

לא פחות חשוב מכך הוא בניית שותפויות עם מועדוני ספורט, איגודי אוהדים, מוסדות תרבות וארגוני חברה אזרחית ברחבי העולם, כך שהסולידריות לא תישאר מוגבלת לרגעי משבר או טורנירים, אלא תהפוך למסלול קבוע של שיתוף פעולה, חילופין והשפעה.

המונדיאל הזה הוכיח שדעת הקהל העולמית מוכנה יותר לקיים אינטראקציה עם פלסטין ממה שאנו חושבים, וכי הפלטפורמות הדיגיטליות מסוגלות לקצר את המרחקים שהדיפלומטיה המסורתית נזקקה לשנים כדי לעבור. אך הזדמנות זו לא תחזור על עצמה באופן אוטומטי אם הטיפול בה יישאר מוגבל לחגיגת עמדות או שיתוף האשטגים, שכן סולידריות, רחבה ככל שתהיה, נשארת הון פוליטי שעלול להישחק אם לא יימצא מי שישקיע בו ויפתח אותו.

הטורניר הסתיים, אך מה שהסתיים על מגרש המשחק יכול להתחיל מחוצה לו, ואולי שריקת הסיום הפעם היא האות הראשון לתחילתו של פרויקט לאומי פלסטיני חדש, פרויקט שמבין שקרבות המאה העשרים ואחת אינם מוכרעים רק במגרשים, ולא רק באולמות המשא ומתן, אלא במוחות, במסכים וברשתות הדיגיטליות, שם נוצרת התמונה, נבנה האמון ומתעצבות העמדות שעלולות להפוך יום אחד למדיניות. אולי זו הפעם שבה דברים אלה לא יישארו רק דיו על נייר וימצאו בסופו של דבר את דרכם להתחיל.