מדוע עבודה מוסדית מנצחת את גבורת הפרט?

מי שמתבונן בניסיונן של מדינות מפותחות, או אפילו באופן שבו הכיבוש מנהל את פרויקטים ומטרותיו, מגלה אמת פשוטה אך כואבת: ניצחונות אינם נוצרים על ידי אישים, אלא על ידי מוסדות. מוסד מצליח אינו שואל: מי הגיבור? אלא שואל: מהי השיטה? והוא אינו מחפש את איש הפלאים המסוגל לפתור את כל הבעיות, אלא את המנגנונים המבטיחים את המשך ההישגים ללא קשר לאנשים. לכן הוא מבוסס על חזון ברור, מטרות מוגדרות, תוכניות ניתנות לביצוע, חלוקה מדויקת של משימות ואחריות, מדדי ביצוע המודדים הצלחה וכישלון, ואחריות המבטיחה תיקון המסלול בעת הצורך. במוסדות אמיתיים, כל פרט יודע את תפקידו ואת גבולות אחריותו וסמכויותיו. לכל מחלקה יש את תחום התמחותה, לכל עובד יש את משימתו, ולכל פרויקט יש את מטרותיו, שלביו הזמניים ומדדיו הניתנים למדידה. לכן המוסד יכול לנהל תיקים מרובים ומשולבים בו זמנית מבלי להיתקע או לאבד את כיוונו. לעומת זאת, רבים ממוסדותינו הערביים והפלסטיניים עדיין סובלים מהדומיננטיות של תרבות הפרט על חשבון תרבות המוסד. התפקיד קשור לאדם יותר מאשר לשיטה, ההחלטה קשורה להשפעה יותר מאשר לנהלים, והנאמנות לאנשים לעיתים קודמת ליעילות ולהישגים. וכאן המוסד הופך לבן ערובה של אדם אחד, אם הוא נוכח הוא זז, ואם הוא נעדר הוא משותק, ואם הוא חזק הוא נראה חזק, ואם הוא נחלש הדבר משתקף בביצועיו. המנהל הופך למחלקה שלמה, הנשיא לוועדה שלמה, והאחראי למוסד שלם, בעוד התפקידים נמסים, הסמכויות מתערבבות והאחריות אובדת. בסביבה כזו השאלה אינה עוד: מי אחראי להישג? אלא השאלה הופכת להיות: מי אחראי למחדל? וכאשר מתרחשת טעות, מתחיל משחק העברת האחריות, כל צד מטיל את הנטל על האחר, וכל מחלקה מצביעה על מחלקה אחרת, עד שהמשימה אובדת בין הידיים כמו כדור שאובד בין שחקנים שאף אחד מהם אינו יודע מי צריך לבעוט לשער. המוסדות המצליחים, לעומת זאת, מבוססים על עיקרון שונה לחלוטין; העובד אינו עושה את עבודת המנהל, והמנהל אינו עושה את עבודת העובד, ומי שאינו מומחה אינו מתערב במה שאינו בתחום התמחותו. לכל תפקיד יש תיאור תפקיד ברור, לכל משימה יש אחראי מוגדר, ולכל החלטה יש גורם מוסמך לקבל אותה, ולכן האחריות אפשרית והתוצאות ניתנות למדידה ולפיתוח. הפער האמיתי בין חברות מצליחות לכאלה שנתקלות בקשיים אינו טמון רק בהיקף המשאבים או במספר הכישרונות, אלא ביכולת להפוך אנרגיות לעבודה מאורגנת. אומות אינן נבנות על ידי יחידים, יהיו יכולותיהם אשר יהיו, אלא על ידי מוסדות שהופכים את ההישג לחלק מהשיטה ולא לחריג הקשור לאדם מסוים. ולכן הדבר המסוכן ביותר העומד בפני חברותינו אינו חוסר האפשרויות, אלא היעדר תרבות המוסד. כאשר רעיונות הופכים למדיניות, מדיניות לתוכניות, תוכניות לתוכניות עבודה, ותוכניות עבודה לתוצאות ניתנות למדידה, מתחילה התקדמות אמיתית. וכאשר השאלה בתוך המוסד הופכת להיות: "מה השגנו?" במקום "מי מקבל ההחלטות?", מתחיל מסע ההצלחה. ומכיוון ששכנוע לבדו אינו מספיק, אנו במועצת עיריית חברון שואפים להפוך חשיבה זו לגישת עבודה, באמצעות ביסוס ניהול מוסדי המבוסס על התמחות, הגדרת סמכויות ואחריות, חיזוק האחריותיות, מדידת ביצועים, פיתוח משאבי אנוש, ומעבר הדרגתי לממשל תאגידי ודיגיטציה כשני עמודי תווך של ניהול מודרני. שאיפתנו אינה מוגבלת לשיפור השירותים, אלא חורגת מכך לבניית מוסד המסוגל להמשיך ולהתפתח, שבו המערכות חזקות יותר מהאנשים, ועבודת צוות חזקה יותר מיוזמות אישיות, ושבו יעילות והישגים הם הקריטריון האמיתי להערכה ולמינוי. ייתכן ששינוי זה לא יתרחש בן לילה, אך זוהי בחירה אסטרטגית שאנו מאמינים בה, מכיוון שרק מוסדות חזקים מסוגלים להגן על ערים, לחזק את עמידותן, ולבנות את עתידן, ללא קשר לשינויים בתפקידים או לחילופי האחראים. העתיד לא יהיה שייך למי שיש לו את האדם החזק ביותר, אלא למי שיצליח לבנות את המוסד החזק ביותר.