לבנון בצומת דרכים: קריאות שונות לעתיד המדינה והריבונות לאחר הסכם המסגרת

לבנון נכנסה לשלב פוליטי וביטחוני חדש מרגע חתימת הסכם המסגרת עם ישראל בוושינגטון, בירת ארה"ב, שם הדיון חרג מהסעיפים הטכניים ונגע במהות הישות הלבנונית. שינוי זה מעלה שאלות עמוקות לגבי צורת המדינה שתקום לאחר המלחמה, וכיצד יוגדרו מחדש האיזונים במדינה שחיה עשרות שנים תחת נטל הפיצול והכיבוש.

זרם רחב של תומכים רואה בהסכם זה חלון תקווה להחזרת הכבוד למוסדות המדינה הלבנונית ולסיום שנים של כפילות בהחלטות הביטחוניות והצבאיות. צפוי שההסכם יסלול את הדרך לפריסת צבא לבנון בדרום, לתחילת תהליך השיקום ולחזרת העקורים לכפריהם, מה שיחזק את הריבונות הלאומית האבודה.

מנגד, כוחות אופוזיציה, ובראשם חיזבאללה ובעלי בריתו, מביעים חשש גדול מסעיפי ההסכם, ורואים בו ויתור ריבוני שאינו משקף את מאזן הכוחות האמיתי בשטח. כוחות אלה סבורים כי התנאים הישראליים הוכנסו למשא ומתן, במיוחד בכל הנוגע לקישור הנסיגה לנושא פירוק הנשק, מה שהם רואים כאיום על ההתנגדות.

גישה שלישית רואה בהסכם לא ניצחון מכריע או תבוסה מוחלטת לאף צד, אלא שיקוף של מצב של חוסר אונים הדדי שאילץ פשרה הכרחית. תפיסה זו רואה במה שהושג כהרגעה זמנית שמטרתה לעבור את שלב העימות הישיר מבלי להציע פתרונות סופיים למשברים המבניים במדינה.

מצידה, חברת הפרלמנט נג'את עון צליבא ראתה בהסכם המסגרת הזדמנות אמיתית למדינה להחזיר לעצמה את היוזמה ולהפעיל מחדש את המוסדות המשותקים. היא הדגישה בהצהרות למקורות תקשורת כי העדיפות העליונה כעת היא להבטיח את חזרת התושבים והעקורים לאדמותיהם ולהבטיח את יציבותם באזורי הגבול שלהם.

לגבי ערבויות הנסיגה הישראלית, הבהירה צליבא כי העמדה הרשמית הלבנונית דבקה בנסיגה מלאה על פי הטקסטים החתומים, אך היישום בפועל קשור להבנות הדרגתיות. היא ציינה כי הטיפול בנושא הנשק חייב להתבצע במסגרת דיון לאומי פנימי שמטרתו בסופו של דבר להחזיר את הריבונות המלאה למדינה.

בהקשר קשור, חסן קבלאן, חבר הלשכה המדינית של תנועת אמל, הזהיר כי מאפייני ההסכם עדיין אינם שלמים וכי הם לוקים במצב של עמימות מדאיגה. הוא ציין דיווחים המדברים על נספח ביטחוני סודי, מה שעלול להעמיד את לבנון בפני נוסחה שחוזרת על ניסיונות קודמים שלא היו לטובת הביטחון הלאומי הלבנוני.

קבלאן סבר כי ההסכם הנוכחי משרת את האינטרסים הפוליטיים של ראש ממשלת הכיבוש בנימין נתניהו, השואף להשיג רווחים חיצוניים כדי להקל על משבריו הפנימיים. הוא מתח ביקורת על היעדר לוח זמנים מחייב לנסיגה, והזהיר מפני הכשרת מושגים כמו 'אזורי חיץ' הפוגעים בריבונות הלבנונית באופן ישיר.

קבלאן גם התריע מפני הסכנה שבקישור חזרת העקורים לנושא נשק ההתנגדות, ותיאר קישור זה כמוקש שעלול לפוצץ מתיחויות פנימיות בלבנון בעיתוי רגיש. הוא סבר כי מסלול זה עלול להיות התקפה מכוונת לשיבוש מסלולי משא ומתן אזוריים רחבים יותר, מה שמציב את לבנון שוב בלב הסערה.

מצידו, קישר האנליסט הפוליטי מוניר אל-רביע בין ההסכם לבין התמורות הגדולות בסכסוך האזורי והבינלאומי, והדגיש כי לבנון אינה יכולה להתנתק מסביבתה. הוא סבר כי המדינה נכנסה להסדר מהיר זה מתוך מחשבה שתגן על עצמה, אך המציאות מצביעה על כך שההשלכות האזוריות יישארו נוכחות.

אל-רביע תיאר את ההסכם כתחילתו של שלב חדש שבו ישראל מנסה לבסס עובדות ביטחוניות ופוליטיות המשרתות את חזונה ארוך הטווח באזור. הוא הדגיש כי מהות ההסכם היא 'הצהרת כוונות' יותר מאשר הסכם סופי, מה שהופך אותו חשוף לפרשנויות סותרות או אף לשיבוש בכל רגע פוליטי משתנה.

אל-רביע סיכם בהתייחסות לשינוי במסלול הלבנוני המסורתי, כאשר ההסכם כולל רמזים לגבי היעזרות בגורמים ערביים ובינלאומיים ליישום הסעיפים. מגמה זו מעלה שאלות לגבי זהות גורמים אלה ותפקידם העתידי בלבנון, ומידת השפעתה על ההתחייבויות הערביות ההיסטוריות כלפי הסוגיה הפלסטינית.

הסכם המסגרת אינו רושם ניצחון לאף צד ולא תבוסה מלאה, אלא הוא תוצאה של מצב חוסר האונים של כולם שאילץ פשרה זמנית.