שלום אינו נבנה על אמון בלבד – ויש דרך לעשות זאת עם הפלסטינים

גרשון בסקין 25 ביוני 2026

ישראלים רבים שהאמינו בצורך להגיע להסדר עם הפלסטינים אינם בוטחים בהם עוד. אך יחד עם זאת, הם מבינים שהמשך השליטה על הפלסטינים מהווה סכנה לישראל – מוסרית, פוליטית, דמוגרפית ובינלאומית. הם יודעים שהכיבוש אינו בר-קיימא, אך חוששים לנקוט בצעדים לקראת שלום.

הם מעלים שאלות קשות: מה אם הפלסטינים באמת אינם רוצים שלום? מה אם אוסלו נכשלה כי הפלסטינים לא היו כנים בכוונותיהם, אלא ראו בה אמצעי להחליש את ישראל? ומה אם כל נסיגה ישראלית משטחים, במסגרת השאיפה לשלום, תוביל רק ליותר טילים ויותר טרור?

אך פחד אינו יכול להיות הבסיס היחיד לאסטרטגיה לאומית. אם התשובה הישראלית היחידה לחוסר אמון היא היצמדות לסטטוס קוו – שליטה מלאה, גדרות ומחסומים, פלישות צבאיות, הרחבת התנחלויות, ומניעת כל אופק מדיני מהפלסטינים – ישראל לא תהפוך לבטוחה יותר. המשך השליטה על עם אחר רק מעמיק את חוסר האמון ומקרב את סבב האלימות הבא.

השאלה אינה אם על הישראלים להעניק לפלסטינים אמון עיוור. הם אינם צריכים לעשות זאת. השאלה היא אם ניתן לתכנן תהליך שלום שאינו מבוסס על אמון עיוור. והתשובה היא: כן.

טעות היא לחשוב שהסכמי שלום נבנים על אמון בלבד. הם חייבים להתבסס על התחייבויות ברורות, אבני דרך ביצועיות מוגדרות, יישום הדרגתי, ערבויות ביטחוניות, מנגנוני פיקוח, וצעדים מוסכמים במקרה של הפרת התחייבויות. שלום אמיתי נבנה באמצעות מסלול הצובר אמון בהדרגה דרך פעולות קונקרטיות. אמון אינו נקודת ההתחלה; הוא התוצאה.

תהליך אוסלו נכשל מסיבות רבות. קל מאוד לומר שהוא נכשל רק בגלל שהפלסטינים לא היו כנים. כן, היו הפרות פלסטיניות חמורות: הסתה, טרור, שחיתות, וכישלון בבניית מוסדות שקופים ודמוקרטיים. אך היו גם הפרות ישראליות חמורות: הרחבת התנחלויות, הפקעת אדמות, עיכוב נסיגות מוסכמות, אי-שחרור אסירים שהוסכם על שחרורם, הטלת הגבלות תנועה, וסגרים כלכליים. כל אלה יצרו מציאות בשטח ששכנעה פלסטינים רבים שישראל אינה מתכוונת באמת לסיים את הכיבוש.

במהלך שנות אוסלו נחתמו שישה הסכמים ישראלים-פלסטינים. שני הצדדים הפרו אותם, וכל צד השתמש בהפרות של הצד השני כדי להצדיק את הפרותיו. התוצאה הייתה אובדן אמון עמוק, וקביעה גוברת שהצד השני פועל בחוסר תום לב.

אחת מנקודות התורפה הגדולות באוסלו הייתה דחיית הדיון בנושאים החשובים ביותר: גבולות, ירושלים, התנחלויות, פליטים, ריבונות וביטחון. דחייה זו יצרה עמימות שאפשרה לכל צד לדמיין תוצאה שונה. ישראלים יכלו להאמין שאוטונומיה פלסטינית מספקת, פלסטינים יכלו להאמין שמדינה מובטחת להם, והמתנחלים יכלו להמשיך לבנות. כל זה שירת את מתנגדי השלום בשני הצדדים. לכן, כל תהליך שלום חדש חייב ללמוד מכישלונות אלה.

ראשית, יש לקבוע מראש את נקודת הסיום באמצעות הצהרה ברורה של המטרה: שתי מדינות, ישראל ופלסטין, חיות זו לצד זו; ריבונות פלסטינית בעזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, עם חילופי שטחים מוסכמים; הסדרי ביטחון חזקים; אי-קיום מיליציות חמושות מחוץ לסמכות המדינה הפלסטינית; פתרון מוסכם לסוגיית הפליטים; ירושלים כבירת שני העמים; והכרה בישראל ונורמליזציה אזורית מלאה עמה.

שנית, היישום חייב להיות הדרגתי ומבוסס על אבני דרך ברורות. כל שלב חייב לכלול התחייבויות מוגדרות משני הצדדים, לוחות זמנים, קריטריונים ברורים, ותקופת בדיקה לפיקוח ואימות היישום. כאשר ההתחייבויות מתקיימות, התהליך עובר לשלב הבא. וכאשר הן אינן מתקיימות, הוא נעצר. התהליך לא צריך לקרוס בגלל כל הפרה, אלא יש לתקן את ההפרות. אך אסור לו להתקדם כאילו דבר לא קרה.

שלישית, יש להקים מנגנוני פיקוח ואימות אמינים של צד שלישי, במקום להסתמך רק על דיווחים פלסטיניים או ישראלים. מנגנון אמין חייב לכלול את ארצות הברית, מדינות ערביות מרכזיות, אירופה, ומומחי ביטחון בינלאומיים המקובלים על שני הצדדים. משימתם תהיה לאמת את היישום, לפרסם את הממצאים, ליישב מחלוקות, לזהות הפרות, ולהמליץ על צעדים מתקנים.

רביעית, הביטחון חייב להיות אמיתי. על הישראלים לדעת שהמדינה הפלסטינית לא תהפוך לחזית חמושה נוספת. חייבים להיות פירוק מנשק כבד, הנהגה ביטחונית פלסטינית אחת, איסור על ארגונים חמושים עצמאיים, הסדרי גבולות חזקים, שיתוף פעולה מודיעיני, וערבויות אזוריות. אך גם הפלסטינים זקוקים לביטחון: הגנה מפני אלימות מתנחלים, סיום פלישות צבאיות שרירותיות, חופש תנועה, פיתוח כלכלי, וכבוד לחיות תחת ממשלה משלהם. במציאות של שלום, לא יכול להיות ביטחון לצד אחד וחוסר ביטחון לצד השני. זה אינו שלום, אלא שליטה.

חמישית, שלום אמיתי אינו יכול להיבנות על הפרדה בלבד. גדרות וחומות עשויים להפחית סיכונים מיידיים, ולעיתים הם הכרחיים, אך הם אינם יוצרים שלום. שלום נבנה גם באמצעות תקשורת, שיתוף פעולה, והכרה אנושית בכך שהעם השני לא ייעלם, ולא נוצר כדי להיות אויב לנצח.

לכן, יש צורך בשיתוף פעולה כלכלי: אזורי תעשייה משותפים, פרויקטים משותפים בתחומי המים והאנרגיה, שותפויות מקצועיות, חילופי סטודנטים ואקדמאים, וכמה שיותר תקשורת יומיומית. ישראלים ופלסטינים זקוקים לסיבות מעשיות ומוחשיות כדי לראות בהצלחת הצד השני אינטרס משלהם.

ולבסוף, חינוך חייב להיות חלק חשוב מכל הסכם שלום. ילדים ישראלים חייבים ללמוד שהפלסטינים הם עם בעל היסטוריה וטראומות, זהות וזכויות ושאיפות לאומיות לגיטימיות. וילדים פלסטינים חייבים ללמוד שליהודים ולישראלים יש גם היסטוריה וטראומות, זהות וזכויות וצורך לגיטימי בביטחון ובהכרה. שני העמים חייבים ללמוד את שפת האחר. עברית וערבית לא צריכות להיות שפות אויב, אלא שפות של הבנה.

שום דבר מזה אינו נאיבי. נאיביות היא האמונה שניתן לנהל את הסכסוך לנצח; שכוח לבדו יגרום למיליוני פלסטינים לקבל חיים ללא חירות; ושישראלים יכולים ליהנות מביטחון בעוד הפלסטינים חיים בייאוש.

שלום אינו דורש אהבה, ולא שכחה, ולא טענה שהעבר לא קרה. הוא דורש צעדים המבוססים על אינטרסים, התחייבויות ברורות, אימות יישומן, מנהיגות, אומץ ואחריות.

ישראלים החוששים מכוונות הפלסטינים לא צריכים להתבקש לעצום עיניים ולקפוץ לתהליך מדיני. הם זקוקים לתהליך שבו כל צעד נבחן, מאומת, וניתן לעצירה עד שייבנה אמון בפועל. והפלסטינים החוששים מהמשך השליטה הישראלית זקוקים לאותו הדבר: תהליך שבו הכיבוש מסתיים בפועל, ריבונותם אמיתית, והתחייבויות ישראליות נתונות לפיקוח באותה מידה שבה נתונות התחייבויות פלסטיניות.

איננו זקוקים לשלום נאיבי. אנו זקוקים לשלום חכם – שלום שמתחיל מחוסר אמון, בונה מנגנונים להתגבר עליו, ומוכיח במעשים ששני העמים יכולים להיות בטוחים וחופשיים ומוגנים יותר יחד מאשר אם יישארו נפרדים.