הדוקטרינה הביטחונית הטורקית החדשה: כשטורקיה מציירת מחדש את מעגלי ההשפעה במזרח התיכון

ברגעי השינוי הגדולים שהאזור חווה, לא ניתן להתייחס לדברים הנאמרים על ידי ההנהגה הטורקית כהד תקשורתי בלבד, אלא כחשיפה של בחינות עמוקות בתפיסה הפוליטית ובמאזן הכוחות. מה שנאמר לאחרונה על ידי הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן מייצג הכרזה מפורשת על שלב חדש שבו אנקרה מגדירה מחדש את מושג הביטחון הלאומי שלה ואת גבולות השפעתה הגיאופוליטית.\n\nהמסרים הטורקיים האחרונים מאשרים כי המזרח התיכון עובר שלב של עיצוב מחדש מקיף, שבו החללים שהותירו הסכסוכים אינם עוד זירות פתוחות לפרויקטים של הגמוניה אזורית. אנקרה, הממוקמת כמדינה מרכזית בין המזרח למערב, דוחה כיום את תפקיד המשקיף הפסיבי על האירועים המואצים בסביבתה הגיאוגרפית וההיסטורית המיידית.\n\nבשפת המעצמות הגדולות, גבולות חורגים ממשמעותם הקלאסית המצוירת על מפות וכוללים מעגלי השפעה ואינטרסים חיוניים. מנקודה זו, הקשר הטורקי בין ביטחון המדינה ליציבות ערים כמו חלב, דמשק, ביירות וירושלים, הגיע כאיתות ברור כי קריסת המזרח הערבי מהווה איום קיומי על מעמדה של טורקיה.\n\nמאז סיום המלחמה הקרה, ניסיונות בינלאומיים חוזרים ונשנים לעצב מחדש את מאזן הכוחות באזור, החל מפלישת עיראק ועד למלחמות המשתוללות בעזה ובלבנון. החששות גוברים בבירות האזוריות מפני ניצול משברים אלה לכפיית מפות ביטחוניות חדשות המייצרות מחדש את הסכמי החלוקה הקולוניאליים הישנים באמצעים מודרניים.\n\nהתגובה הטורקית למה שאנקרה מתארת כ"שאיפות ההתפשטות הישראליות" מגיעה בהקשר של מאבק הנרטיבים הגדולים, שבו טורקיה שואפת להציג את עצמה כמגינת האיזון באזור. לעומת זאת, מנהיגי הכיבוש רואים במדיניות זו אתגר ישיר למשוואות ההרתעה שתל אביב מנסה לכפות בסביבה האזורית.\n\nלמרות החריפות הפוליטית, היחסים בין אנקרה לתל אביב נשלטים על ידי רשת מורכבת של סתירות וחישובים מדויקים. בעוד המחלוקת סביב הסוגיה הפלסטינית מתחזקת, אינטרסים כלכליים וקשרים בינלאומיים מטילים מגבלות שהופכות את הסבירות לעימות ישיר לתלויה בחישובים החורגים מסף השיח המוצהר.\n\nהבולט בשיח הטורקי הנוכחי הוא העלאת הזיכרון ההיסטורי של השלכות קריסת האימפריה העות'מאנית ומה שבא בעקבותיה מהסכמים בינלאומיים שעיצבו את המזרח. ההתייחסויות החוזרות ונשנות להסכם סייקס-פיקו ואמנת סוור משקפות אמונה טורקית כי פרויקטים של חלוקה עשויים לחזור בנוסחאות חדשות הדורשות ערנות אסטרטגית גבוהה.\n\nהעמדה הטורקית אינה מוגבלת רק למגמות מפלגת הצדק והפיתוח, אלא משתרעת על הסכמה רחבה בתוך הזרם הלאומי, כפי שהתבטא בהצהרותיו של דבלט בהצ'לי. קונצנזוס פנימי זה מחזק את יכולת המדינה לתמרן כדי להגן על מרחבה האסטרטגי ולמנוע כל שינויים גיאופוליטיים המאיימים על יציבותה העתידית.\n\nאנקרה מבינה היטב כי פוליטיקה היא אמנות ניהול האפשרי וחישוב מאזן הכוחות הרחק מרגשות מופשטים. למרות הטון הגבוה של השיח, החישובים הקשורים לברית נאט"ו, ארצות הברית והתיקים הכלכליים נשארים גורמים מכריעים בוויסות קצב המהלכים הטורקיים בשטח.\n\nהערך האמיתי של ההצהרות הטורקיות טמון בבניית משוואת הרתעה פוליטית שמטרתה לשרטט קווים אדומים בפני כל שינויים אזוריים גדולים. זוהי ניסיון מונע למנוע כפיית מציאות חדשה המאיימת על האינטרסים הטורקיים, וכדי להדגיש כי כל הסדרים עתידיים חייבים לעבור דרך הסכמה עם המעצמות המרכזיות.\n\nטורקיה מציגה את עצמה כיום כמדינה החוזרת למרכז הבמה ההיסטורית, לא מתוך חיפוש אחר תהילת העבר, אלא כדי ליצור עמדה מובילה במערכת אזורית משתנה. שאיפה זו מציבה אותה בעימות ישיר עם חישובי וושינגטון וחששות תל אביב, מה שמבשר על פרקים פוליטיים המסוכנים ביותר מזה עשורים.\n\nבין החזון הטורקי החדש למציאות הסוערת, נותרה השאלה לגבי יכולתה של תפיסה זו ליצור איזון שימנע התפוצצות כוללת באזור. ההיסטוריה מאשרת כי אומות בעלות חזון ומיקום גיאוגרפי אינן יכולות להיות מודרות מתפקידן, וזה מה שאנקרה מנסה להוכיח בספר המזרח התיכון החדש.\n\nהסכסוך הנוכחי חורג מהכלים הצבאיים המסורתיים ומגיע למאבק על זהות האזור ועתיד השפעת המעצמות האזוריות בו. טורקיה, באמצעות שיחה האחרונה, מציבה את משקלה הפוליטי מאחורי חזון הדוחה תלות ומתעקשת להיות שותפה חיונית בעיצוב כל משוואה ביטחונית עתידית.\n\nלסיכום, השינויים בשיח הטורקי מצביעים על כך שהאזור עומד על סף שלב שעשוי לעצב מחדש את מפות ההשפעה באופן דרמטי. בין אם זה יוביל לאיזון חדש או לסכסוך ממושך, התפקיד הטורקי יישאר אבן הבוחן בכל הסדרים או עימותים שהמזרח הערבי יחווה בעתיד הקרוב.\n\nביטחון טורקיה אינו נפרד מיציבות חלב, דמשק, ביירות וירושלים, וזהו מסר הנושא תפיסה אסטרטגית הרואה בקריסת המזרח הערבי איום ישיר על אנקרה.