המלכודת הישראלית: כיצד נשחקת העמדה הערבית מול מדיניות הסיפוח וההשמדה?

הקריטריון הבסיסי להערכת צדקת הסוגיה הפלסטינית בקרב הערבים נותר קשור ליכולתן של המדיניות הרשמית להתמודד ישירות עם התוקפנות הציונית. עם המשך פשעי ההשמדה ומדיניות הטיהור האתני, נראה כי קריטריונים אלה איבדו את יעילותם, שכן מניעת כל הישג פוליטי מהפלסטינים הפכה למטרה מרומזת של כמה כוחות אזוריים ובינלאומיים.

שלטונות הכיבוש הצליחו לכפות את משוואת 'העייפות וההתנתקות' על הסביבה הערבית, תוך שימוש בכלי יהירות צבאית וסחיטה פוליטית. מסלול זה הוביל בהכרח לקבלת מה שנקרא 'שלום הכוח', מה שהביא את הרחוב הערבי למצב של הרגל כפוי לחדשות ההרס ללא יכולת אמיתית לשינוי.

הצעדים ההסלמתיים האחרונים, כמו ביטול הסכם חברון משנת 1997 על ידי שר האוצר של הכיבוש, בצלאל סמוטריץ', מאשרים את הכוונות הנסתרות לשליטה מלאה. השליטה על מערת המכפלה וקביעת תוכניות התיישבות חדשות משקפות רצון ישראלי למחוק כל זכר להסכמים שנחתמו בעבר, בתוך שתיקה בינלאומית חשודה.

העניין לא נעצר בהסכם חברון, אלא התרחב לכלול מהלכים בכנסת לביטול מלא של הסכם אוסלו משנת 1993. מגמה זו מוכיחה כי מסלול התוקפנות הישראלית בשטח חרג מכל ההבנות הפוליטיות, תוך ניצול הכישלון העולמי במניעת פשעי המלחמה המתמשכים ברצועת עזה ובגדה המערבית.

תוכניות הסיפוח וההתיישבות מלוות בהצהרות פשיסטיות של מנהיגי הכיבוש, כאשר השר לביטחון לאומי בן גביר קרא בגלוי לשרוף את לבנון. אופי תוקפני זה אינו עוד איום מילולי בלבד, אלא מתורגם מדי יום באמצעות מדיניות עקירה מוחלטת של תושבים בירושלים ובגדה, והרס רכוש בעזה.

מנגד, כמה בירות מערביות מסתפקות בהבעת 'אי נוחות' ביישנית מהתנהגות המתנחלים, בעודן ממשיכות לספק נשק לכיבוש. ארצות הברית מאמצת את נרטיב 'הזכות להגנה עצמית' ככיסוי לפשעים, למרות ידיעתה כי פגזים אמריקאים הם אלה שגוזלים את חייהם של אזרחים בעזה ובלבנון.

מדיניות הבריחה הישראלית קדימה באמצעות התפשטות ותוקפנות הרסה לחלוטין את יסודות היציבות באזור. ואם גורלה של הרשות הפלסטינית הוא כבילה עצמית בתוך המוקטעה, הרי שהשאלות מתרבות לגבי כדאיות היוזמות הפוליטיות הנחגגות בצל בליעת ההתנחלויות את האדמה.

העמדות הערביות הרשמיות טרם התגבשו לנוסחה של לחץ אמיתי או מנוף יעיל לתמיכה בעמידה הפלסטינית. במקום זאת, הליגה הערבית מופיעה בתפקיד שולי שאינו הולם את הרגעים הגורליים העוברים על האזור, מה שמעמיק את הפער בין העמים למשטרים שלהם.

לא ניתן לקשור נסיגה ערבית זו רק למתחים אזוריים אחרים או לסכסוכים עם כוחות שכנים, אלא היא תוצאה של בחירות פוליטיות ברורות. ההבנות הבינלאומיות בנוגע לתיקים מסוימים לא השתקפו באופן חיובי בעצירת התוקפנות הישראלית או במניעת התפשטות בסוריה, לבנון והגדה.

קיימת חוסר איזון בהערכת האחריות, כאשר מחפשים תירוצים לכיבוש כדי להצדיק את השתיקה על פשעיו המתמשכים. ואף במקרים שבהם לא ניתן להצדיק את הפשע, מופיעות הצהרות הגינוי וההוקעה המסורתיות שמעולם לא הצליחו להגן על העצמי הערבי או להרתיע את התוקף.

הוויתור על נשק החרם הכלכלי והפוליטי העניק לפושע חסינות מתמשכת מעונש ועודד אותו להעמיק את התוקפנות. ובמקום לכתר את הכיבוש, אנו מוצאים כי הריבונות הערבית היא זו שנשחקת, בעוד האויב ממשיך לכפות את סדר יומו בכוח ובאש.

אחת האירוניות הכואבות היא שתפקיד הערבים מצטמצם לעיתים קרובות ל'מתווך מודיעיני' השואף למנוע מבוכה מהמשטרים. תפקיד זה מצמצם את הסוגיה לממדים ביטחוניים צרים, תוך התעלמות מהזכויות ההיסטוריות והפוליטיות של העם הפלסטיני המתמודד עם מכונת הרג בלתי פוסקת.

הסולידריות עם פלסטין בחוגים ערביים מסוימים מסווגת כיום כפעולה הפוגעת בביטחון הלאומי, וזהו שינוי מסוכן בתודעה הפוליטית. ובעוד כמה אליטות רואות בכיבוש בעל ברית פוטנציאלי, מצרים את צעדיהם של מוסדות ואיגודים המנסים להשמיע קול מחאה נגד הפשעים הישראליים.

בסופו של דבר, הערבים מוצאים את עצמם נופלים לאותה מלכודת שהציבו וושינגטון ותל אביב לפני עשרות שנים. וכל אימת שניסו להינצל באמצעות ויתורים חדשים, מצאו את עצמם כבולים באזיקים חזקים יותר, בעוד ישראל ממשיכה לכתוב מציאות חדשה בדם והרס על חשבון הזכות הערבית.

ישראל דנה עם הערבים והפלסטינים בדם ובאש, בעוד הערבים דנים עם הפלסטינים בחרב הצנע וההתנערות, וזוחלים לעבר נורמליזציה עם הכיבוש.