נתניהו ממרכז הכוח לרוח רפאים פוליטית בלתי רצויה בינלאומית

ד"ר איברהים נעיארת

בנימין נתניהו אינו עוד רק ראש ממשלה בישראל, אלא הפך לכותרת של משבר פוליטי מתמשך, פנימי וחיצוני, החורג מאישיותו ומשפיע על תדמית המדינה עצמה. עם הצטברות שנות השלטון, המלחמות הרצופות והפילוג הפנימי העמוק, הרעיון של הישארותו בשלטון עולה לא רק כשאלה פוליטית פנימית, אלא כגורם המגדיר את מעמדה של ישראל במערכת הבינלאומית.

בתוך ישראל, הקונצנזוס סביב נתניהו נשחק במהירות. האיש שהציג את עצמו במשך זמן רב כ"מבטיח הביטחון והיציבות", הפך בעיני מתנגדיו לסמל הקיטוב, הפילוג ושחיקת האמון בין החברה למוסדות המדינה. עם הברית עם כוחות הימין הדתי הקיצוני, ממשלותיו הפכו למרחב של מאבק פנימי פתוח, שאינו נרגע אלא כדי להתלקח מחדש.

בהקשר זה, נתניהו אינו זוכה עוד לקבלה רחבה כבעבר, שכן מעגל המתנגדים לו מתרחב בתוך הזירה הפוליטית הישראלית ומחוצה לה, עד כדי כך שנוכחותו הפכה למקור למחלוקת ופילוג חסרי תקדים, ושולי הקבלה שלו כאופציה מנהיגותית מאחדת הצטמצמו, לעומת עלייה בתפיסתו כגורם מקטב יותר מאשר גורם מאזן.

במישור החיצוני, תדמיתו של נתניהו החלה לקבל אופי מורכב יותר. הוא אינו נתפס עוד רק כשותף פוליטי קשה, אלא כדמות המכבידה על הדיפלומטיה הישראלית, והופכת בהדרגה לרוח רפאים פוליטית בלתי רצויה בינלאומית בחוגים מסוימים. הביקורת הגוברת על מדיניות ההתנחלויות, ניהול המלחמה בעזה, והידרדרות היחסים עם כמה בירות מערביות, כל אלה הם גורמים שהפכו את נוכחותו הפוליטית למושא של הסתייגות הולכת וגוברת, גם בקרב חוגים שתמכו באופן מסורתי בישראל ללא תנאי.

בהקשר זה, מתגבשת בתוך ישראל מגמה הרואה במעבר מעבר לשלב נתניהו לא עוד אופציה פוליטית רגילה, אלא הכרח לאיפוס היחסים בין הפנים לחוץ. מגמה זו, המשתרעת ממרכז-ימין למרכז הפוליטי, מציגה אותו כפתח לשיקום תדמיתה של ישראל, ובנייה מחדש של האמון עם בעלות הברית, במיוחד במערב, שהפכו רגישות יותר כלפי השיח והמדיניות של הימין הקיצוני.

אך הפרדוקס המהותי טמון בכך ששינוי פוטנציאלי זה אינו בהכרח אומר שינוי במהות המדיניות. גם הכוחות המוצגים כחלופות לנתניהו אינם מציגים תפיסה שונה באופן מהותי כלפי הסוגיה הפלסטינית, אלא נוטים לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו, ולפתרונות ביניים במקום הסדרים סופיים. במילים אחרות, הפנים הפוליטיות עשויות להשתנות, אך המבנה העמוק של המדיניות נשאר במידה רבה כפי שהוא.

למרות זאת, כל שינוי מיקום ישראלי כלפי הפלסטינים, גם אם יגיע בתחילה עם הסתייגות וזהירות פנימית ברורה, עשוי לפתוח בטווח הבינוני והארוך חלון פוליטי שונה. מלחמת עזה והשלכותיה ההומניטריות והפוליטיות הבינלאומיות תרמו לגיבוש רצון בינלאומי רחב וברור יותר כלפי הצורך בהחייאת מסלול פתרון הסוגיה הפלסטינית, במקום להשאיר אותה במצב של ניהול סכסוך כרוני. ולמרות ששינויים אלה לא יהיו מהירים או חלקים, הצטברות הלחץ הבינלאומי ושינוי מצב הרוח בכמה בירות משפיעות עשויים לדחוף בהדרגה לפתיחה מחודשת של התיק הפוליטי באופן רציני יותר, גם אם זה יתחיל באמצעות צעדי ביניים מוגבלים.

מצד שני, נתניהו נשאר שחקן פוליטי שאין לזלזל בו. רשת הבריתות בכנסת, כוח הליכוד, והיכולת לשינוי מיקום, כל אלה הם גורמים המעניקים לו הזדמנות להישאר או לחזור גם ברגעי חולשה. לכן, הדיבור על סופו הפוליטי עדיין מוקדם מדי מנקודת מבט של חשבונות כוח.

אך למרות זאת, הפער בין נתניהו למספר הולך וגדל של שותפים בינלאומיים מתרחב, עד כדי כך שנוכחותו עצמה הפכה לגורם מתח בכמה תיקים. וכאן מתגלה מהות השינוי: השאלה אינה עוד רק אם הוא יישאר או יעזוב, אלא האם הוא הפך לחלק מהבעיה בעיני רבים, במקום להיות חלק מהפתרון.

לסיכום, ניתן לומר שנתניהו לא רק חשף את גבולות המדיניות הישראלית, אלא חשף את הכוונות הנסתרות בתוכה, והוכיח שישראל אינה ישות פוליטית הומוגנית אחת, אלא היא יותר מ"ישראל" אחת, שבה משתלבים פרויקטים וחזונות מתנגשים לגבי המדינה, החברה והעתיד.

בסופו של דבר, נראה שישראל אינה עומדת בפני שינוי ממשלה בלבד, אלא בפני מבחן עמוק יותר הנוגע לאופי המדינה ולתדמיתה ולגבולות יכולתה להסתגל לשינויים פנימיים וחיצוניים. ובין הישארותו של נתניהו לבין עזיבתו, נשארת העובדה החשובה ביותר ששלב פוליטי שלם מתקרב לסיומו, גם אם השמות טרם הוכרעו.