משקיפים רואים כי הסיסמאות הכלכליות והחברתיות שהועלו במהלך המהפכה התוניסאית נתקלו במסלולים קשים במהלך עשור המעבר הדמוקרטי. קשיים אלו סללו את הדרך באופן אובייקטיבי בפני כוחות אליטיסטיים לסגור את הקשת הדמוקרטית, תוך ניצול תחושת התסכול בקרב הרוב הדומם שצפה בהידרדרות המהפכה ממטרותיה ההתפתחותיות לעבר ויכוחים זהותיים עקרים.
הסטת המאבק החברתי ממסלוליו המקוריים מנעה הופעת גושים פוליטיים יציבים המסוגלים להתעלות מעל נרטיבים אידיאולוגיים סגורים. ובמקום לבנות 'גוש היסטורי' שיענה על דרישות השינוי, האליטות המשיכו לשחזר מאבקים ישנים ששירתו במהותם את הישרדות מערכת הקולוניאליזם הפנימי ועיכבו פרויקטים של ריבונות לאומית.
התזה המרכזית של הניתוח מתבססת על כך שהמאבק הזהותי בין האליטות התוניסאיות ובסיס הבוחרים שלהן מהווה את הערובה העיקרית להמשך קיומו של 'הישות הפונקציונלית'. מצב זה גורם לכך שתפקידן של האסכולות האידיאולוגיות השונות, הרחק מסיסמאותיהן, מצטמצם לקיבוע תוניסיה במצב של תלות ומניעת כל שחרור לאומי אמיתי בכל הרמות.
בחזרה לתקופה שלאחר העצמאות, הנרטיב הרשמי סביב 'האומה התוניסאית' במובנה המערבי עוצב, תוך שוליים של השתייכות ערבית ואיסלאמית והפיכתה לעודף משמעות בלבד. מדינת הלאום בתקופת בורגיבה הייתה חיקוי מעוות של המודל הצרפתי, בחירה סמכותית שנועדה לבסס יחסי תלות בפריז כמודל המודרניזציה היחיד.
מערכת הקולוניאליזם הפנימי נזקקה, כדי לבסס את יסודותיה, לפירוק הסמכויות המסורתיות והמוסדות שהעניקו לחברה עצמאות אינטלקטואלית וכלכלית, ובראשם מסגד זיתונה ומערכת ההקדשים. פירוק זה דרש הגזמה ב'הישגים הזהותיים' הסמליים כדי להסיט את תשומת הלב ממנגנוני חלוקת העושר והכוח שהדירו את רוב האזורים הפנימיים.
המשטר השתמש בנרטיבים של מלחמה בפיגור ובבורות ככיסוי להפיכת המדינה למערכת רנטיירית וביטחונית הזקוקה תמיד ל'אויב קיומי'. המערכת מצאה אויב זה במוסדות המסורתיים, בניסיון לתאר את תכתיבי החוץ ואת האינטרסים של הסוכנים המקומיים כאילו הם חידושים מודרניים התואמים את מטרות השריעה והקידמה.
בתקופה הבורגיבית, התמקדו בהישגים אינדיבידואליים ובפירוק מבנים חברתיים תחת השם מודרניזציה, מה שהפך את 'ההישגים' למדדים איכותיים וסמליים ללא תוצאה מציאותית. גישה זו אפשרה לשלטון להמשיך בתרבות 'השייח' והתלמיד' אך במונחים חילוניים מודרניים המבטיחים נאמנות מוחלטת למנהיג ולמפלגה השלטת.
עם עליית האסלאם הפוליטי כיריב ראשי בתקופת המשטר הבא, ההגנה על 'הדפוס החברתי' הפכה לכלי לדיכוי מחאות לגיטימיות נגד מודרניזציה מלמעלה. המכונה התקשורתית תיארה רכיב פוליטי זה כאיום טרוריסטי ועדתי, תוך שימוש בשירותי 'שמאל פונקציונלי' כדי להוציא את היריבים ממעגל הקונצנזוס הלאומי ולבצע נגדם אלימות סמלית.
לאחר אירועי 2011, מערכת הקולוניאליזם הפנימי לא הסתפקה בכפיית ההיגיון של 'המשכיות המדינה' כדי למחזר את סמליה, אלא הביאה עמה את אותם מאבקי זהות. ובהיעדר הזרוע הפוליטית של המשטר הישן, כוחות שמאל התקדמו למלא את החלל ולמנוע תפקוד תקין של המוסדות על ידי הסטת המאבק ממסלולו הכלכלי והחברתי.
כוחות אלו הצליחו להפוך את הוויכוח הפוליטי מעימות כולל נגד מערכת הקולוניאליזם הפנימי למאבק בין 'משפחה דמוקרטית' לבין האסלאמיסטים. פילוג זה אפיין את כל השלבים הפוליטיים הבאים, מהתקופה המכוננת ועד לשלב ההסכמות הגדולות, מה שהחליש את החזית הפנימית מול הכוחות האזוריים והבינלאומיים.
תנאי להופעת כל גוש היסטורי פעיל טמון בנטרול מאבקי זהות ובחיפוש אחר מכנה משותף לאומי המבטיח את יעילות מנגנוני המדינה. אולם, ההגמוניה האידיאולוגית יצרה גושים פונקציונליים הפועלים באופן לא מודע להחלשת המדינה ולהעצמת גרעין הקשה של המערכת הישנה ובעלי בריתה בחו"ל.
תקרת המאבק הפוליטי לאחר המהפכה לא חרגה מגבולות השירות העקיף למערכת זו, שכן הכוחות הפוליטיים לא הצליחו לנהל משא ומתן מחדש עם מרכיבי הקולוניאליזם החדש. ובמקום לייצג את הרצון העממי, כולם השתתפו בניהול המדינה עם מטאפורות דמוקרטיות חסרות תוצאה מציאותית שהאזרח חש בחיי היומיום שלו.
מסלול זה הוביל למה שניתן לתאר כ'השפלה כפולה', כאשר מערכת השלטון כפופה באופן מלא לתכתיבי הכוחות הכלכליים והתרבותיים החיצוניים. ומנגד, מערכת תלויה זו מפעילה סוג של השפלה שיטתית כלפי אזרחים שהפכו תחת משטר זה ל'כמעט אזרחים' חסרי ריבונות אמיתית.
לסיכום, המאבק הזהותי נשאר הכלי היעיל ביותר בידי מערכות הקולוניאליזם הפנימי לשיבוש כל פרויקט אמיתי של שחרור לאומי בתוניסיה. ובלי להתגבר על פילוגים מלאכותיים אלה, האליטות ימשיכו להסתובב במעגל קסמים המבטיח את המשך התלות ומונע בניית מרכיבי מדינה חזקה ועצמאית.
המאבק הזהותי בין האליטות האידיאולוגיות הוא תנאי להישרדות מערכת הקולוניאליזם הפנימי עם גרעינה הקשה ונספחיה הפונקציונליים.
Share your opinion
תוניסיה בין מלכודת המאבק הזהותי וההגמוניה של מערכת הקולוניאליזם הפנימי