קריאה בספרו של עזאם תמימי: חמאס מהשורשים החברתיים ועד השלטון הפוליטי

הספר 'חמאס: פרקים שלא נכתבו' מאת ד"ר עזאם תמימי נחשב לאחד המקורות הבולטים שניסו לפענח את צופן תנועת ההתנגדות האסלאמית מבפנים. המחבר שואף באמצעות עבודה זו להציג נרטיב תיעודי המבוסס על מקורות ראשוניים ועדויות של מקבלי ההחלטות בתנועה, הרחק מהקריאות הביטחוניות המערביות הרווחות.

תמימי יוצא בעבודתו מביקורת על הספרות המערבית שצמצמה את חמאס לממדה הצבאי בלבד, תוך התעלמות מההקשרים ההיסטוריים והחברתיים שיצרו אותה. הוא סבור שרוב המחקרים הקודמים שאבו את המידע שלהם ממקורות מודיעיניים, מה שיצר פער בהבנת העקרונות האמיתיים המניעים את הארגון.

הספר מבהיר כי לידתה של חמאס בדצמבר 1987 לא הייתה מקרית או תגובה מיידית לאינתיפאדה הראשונה. אלא היא הייתה שיאה של דרך ארוכה של עבודה דעוותית וחינוכית שהובילו האחים המוסלמים בפלסטין במשך עשורים, כאשר התמקדו בבניית מוסדות לפני הכרזת העימות.

המחבר מציין את הפגישה ההיסטורית שכללה את השייח' אחמד יאסין ושישה מחבריו, שם קיבלו החלטה להפוך את ארגון האחים לתנועת התנגדות. שינוי זה נועד למלא תפקיד מאבק ישיר המבוסס על בסיס חברתי רחב שנבנה באמצעות מסגדים ועמותות צדקה.

השייח' אחמד יאסין בולט בספר כדמות מרכזית שלא שאפה לפעולה צבאית גרידא, אלא ביקשה לארגן ולחזק את החברה הפלסטינית. יאסין האמין שהתנגדות יעילה דורשת אדם מאמין ומאורגן המסוגל לעמוד לאורך זמן מול פעולות הכיבוש.

תמימי מתייחס באומץ לאמנת חמאס שפורסמה בשנת 1988, ורואה בה נטל פוליטי על התנועה בזירה הבינלאומית. החוקר סבור שהפרקטיקה הפוליטית של התנועה הוכיחה גמישות רבה יותר ממה שנאמר בטקסטים של האמנה, שאינם מבטאים עוד במדויק את הפילוסופיה הנוכחית של התנועה.

הספר דן בהתפתחות רעיון 'ההודנה' בחשיבת חמאס, ומראה כי הוא הוצע כנוסחה לניהול הסכסוך מבלי לוותר על העקרונות הלאומיים. חזון זה משקף ניסיון של התנועה לאזן בין דרישות המציאות הפוליטית לבין האידיאולוגיה שלה הדוחה הכרה בלגיטימיות הכיבוש.

העבודה עוסקת גם בסוגיית פיגועי ההתאבדות והוויכוח שעוררו ברמות ההלכתיות, הפוליטיות והבינלאומיות. המחבר מציב פעולות אלו בהקשרן הזמני ככלי לחץ צבאי ששימשה התנועה בשלבים מסוימים של הסכסוך עם הכיבוש הישראלי.

הספר שופך אור על היחסים המורכבים בין חמאס לארגון השחרור הפלסטיני, ומתאר אותם כתחרות על הלגיטימיות והייצוג הלאומי. תחרות זו התעצמה עם כניסת התנועה לזירה הפוליטית הרשמית והשתתפותה בבחירות ששינו את מאזן הכוחות.

ניצחון חמאס בבחירות 2006 נחשב לנקודת מפנה מהותית שהעבירה את התנועה מספסלי האופוזיציה וההתנגדות למושכות השלטון והאחריות. מעבר זה הטיל על התנועה אתגרים חסרי תקדים בניהול ענייני האנשים תחת מצור ולחצים בינלאומיים.

חשיבותו של ספר זה טמונה ביכולתו לחשוף את ההיגיון הפנימי של תנועת חמאס וכיצד היא רואה את עצמה ואת העולם. הוא אינו מסתפק בתיאור אירועים היסטוריים, אלא מנתח את השינויים הרעיוניים שחלו בשיח ובאסטרטגיות של התנועה במהלך ארבעת העשורים האחרונים.

סגנונו של עזאם תמימי מתאפיין בשילוב של רצינות אקדמית וסיפור מרתק, מה שהופך את הספר למקור הן למומחים והן לקוראים כלליים. למרות אהדתו של המחבר לעניין, הוא פותח פתח לדיונים רציניים על מסמכי התנועה ועמדותיה.

עזאם תמימי, כחוקר פלסטיני המתגורר בלונדון, הצליח להשתמש בכלים האקדמיים שלו כדי להציג את הנרטיב הפלסטיני תחילה באנגלית ולאחר מכן בערבית. הרקע שלו בפילוסופיה פוליטית תרם להענקת עומק אנליטי לספר, החורג מתיארוך מסורתי בלבד של תנועות פוליטיות.

לסיכום, הספר 'פרקים שלא נכתבו' נותר ניסיון רציני להעביר את הדיון על חמאס ממעגל השיפוטים המוכנים למרחב ההבנה ההיסטורית. זוהי קריאה לקורא להרהר במורכבות המצב הפלסטיני וכיצד נוצרת זהות ההתנגדות בנסיבות כיבוש יוצאות דופן.

חמאס יצאה מרחם פרויקט חברתי המונע על ידי עבודת צדקה וחסד, ולא החלה ברובה אלא בבניית האדם הפלסטיני.