ועידת פריז: דיפלומטיה ממומנת וייצוג אשלייתי... האם ארגוני החברה האזרחית הופכים למפלגות ללא אחריות וללא בחירות?

כאשר משרד החוץ הצרפתי אירח בפריז ועידה שאיגדה עשרות פלסטינים וישראלים תחת הכותרת של תמיכה בשלום ופתרון שתי המדינות, התמונה נראתה על פניה חיובית ומעודדת. צרפת, כמו מדינות ידידותיות אחרות לעם הפלסטיני, עדיין מנסה לשמר אופק מדיני בתקופה שבה מלחמות, קיצוניות וייאוש הולכים וגוברים. כמו כן, שיתוף מוסדות החברה האזרחית בדיון על עתיד האזור נותר יעד לגיטימי ורצוי.

אך מאחורי תמונה זו מסתתרת תופעה שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות, והיא עלייתה של שכבה של ארגונים לא ממשלתיים שחלקם חרגו מהתפקיד הטבעי של החברה האזרחית, והחלו להתנהג בהדרגה כתחליף למפלגות פוליטיות וסיעות לאומיות.

במהלך שנים ארוכות של פילוג, קיפאון, היעדר בחירות וירידה בחיי הדמוקרטיה, איבדו המפלגות והסיעות חלק ניכר מחיוניותן ומיכולתן למשוך דורות חדשים. כמו כן, נוכחותן הדיפלומטית, האינטלקטואלית והתקשורתית בזירה הבינלאומית ירדה, והן התרחקו מרבים מהדיונים סביב עתיד הסוגיה הפלסטינית.

עם ירידת הפעולה הפוליטית המאורגנת, צצו ארגונים לא ממשלתיים שהצליחו לבנות קשרים נרחבים עם מממנים, משלחות דיפלומטיות ומוסדות בינלאומיים. היה זה טבעי שמוסדות אלה ימלאו תפקיד חשוב בתחומי הפיתוח, זכויות האדם, הדיאלוג הקהילתי ובניית יכולות. אך חלק ממוסדות אלה החליטו להפוך מתפקידם האזרחי לתפקיד פוליטי לא מוצהר, כאשר אישים הקשורים למגזר זה החלו לדבר בשם הפלסטינים בוועידות בינלאומיות, להשתתף בניסוח יוזמות מדיניות, לשבת בשולחנות משא ומתן בלתי רשמיים, ולהיות מוצגים בפני ממשלות זרות כנציגי החברה הפלסטינית.

עם הזמן, נוצרה שכבה חדשה של אליטות פוליטיות לא נבחרות. הן אהבו הזמנות דיפלומטיות, התמכרו לוועידות בינלאומיות, ונמשכו לטקסים, פרוטוקולים ופגישות רשמיות. חלק מחבריהן נסעו בין פריז, בריסל, ז'נבה ווושינגטון יותר מאשר בין שכם, חברון, עזה והמחנות הפלסטיניים. ומכיוון שהקהילה הבינלאומית תמיד מחפשת שותפים מוכנים ומוכרים, אותם פרצופים חזרו על עצמם באותן ועידות, דיברו באותה רטוריקה, וקיבלו את אותו מימון שנה אחר שנה.

אולי הדוגמה הבולטת ביותר למציאות זו היא מה שראינו לאחרונה בחלוקה של כמעט 18 מיליון יורו באמצעות אחת הסוכנויות הממשלתיות הצרפתיות לקבוצה ספציפית של מוסדות הפועלים במגזר זה. הכוונה כאן אינה להתנגד לתמיכה בחברה האזרחית או למימון יוזמות שמטרתן דיאלוג ושלום, שכן תמיכה כזו עשויה להיות לגיטימית ומועילה אם היא כפופה לקריטריונים של שקיפות, אחריות וצדק. אך זכותם של הפלסטינים לשאול: כיצד נבחרו הגורמים המוטבים? ומה היו הקריטריונים שאומצו? ומה היקף ההשפעה האמיתית שהשיגו מוסדות אלה בתוך החברה הפלסטינית בשנים האחרונות? ולמה אותם שמות ואותם ארגונים חוזרים על עצמם ברוב תוכניות המימון הבינלאומיות?

והחשוב מכל, כיצד ניתן להצדיק הזרמת מיליוני יורו למגזר הטוען לייצוג החברה הפלסטינית בעוד חברה זו עצמה נשארת מרוחקת מהיכרות עם פרטי כספים אלה, דרכי הוצאתם ותוצאותיהם? חלק מהמוסדות הפועלים בתחום זה מנהלים תקציבים שנתיים העולים על תקציבי מפלגות וכוחות פוליטיים פעילים, וחלק מבכירי האחראים בהם מקבלים משכורות והקצבות העולות על מה שמקבלים שרים ופקידים פלסטינים. ובעוד העובד, המורה והפועל הפלסטיני נאבקים להבטיח את צרכיהם הבסיסיים, נוצרה סביב חלק ממגזר זה שכבה מקצועית נוחה כלכלית, שקיימותה קשורה בהמשך המימון החיצוני יותר מאשר במדידת השפעתה האמיתית בתוך החברה הפלסטינית.

והעניין אינו קשור רק ללגיטימיות, אלא גם לאחריות. איש לא בחר במוסדות אלה. ואיש לא הסמיך אותם לדבר בשם הפלסטינים. ושום ארגון, יהיו תרומותיו חשובות ככל שיהיו, אינו יכול לטעון לייצוג חברה שלמה או להחליף מפלגות ותנועות פוליטיות ומוסדות לאומיים. מפלגות פוליטיות, למרות כל הביקורות שניתן להפנות כלפיהן, נדרשות בפני ציבורן להצדיק את עמדותיהן והחלטותיהן. אך חלק ממגזר חדש זה הצליח לשלב השפעה פוליטית והיעדר אחריות ציבורית. ומכאן עולה הצורך להעלות דיון לאומי רציני על שקיפות.

אם חלק מארגונים אלה רוצים למלא תפקיד פוליטי ישיר, ואם הם דורשים שיתייחסו אליהם כשותפים בעיצוב מדיניות ציבורית וייצוג החברה הפלסטינית, זכותם של הפלסטינים לדעת עליהם יותר... מאין מגיע מימונם?? מי הם חברי מועצות המנהלים שלהם? כיצד מתקבלות החלטותיהם? מי קובע את סדרי העדיפויות הפוליטיים שלהם? ומהם המנגנונים שהופכים אותם לכפופים לאחריות בפני החברה שהם טוענים לייצגה?

מימון חיצוני אינו אשמה, ועבודה אזרחית אינה פשע, וקשר עם הקהילה הבינלאומית אינו פגם. אך עבודה פוליטית ללא שקיפות, טענה לייצוג ללא הסמכה, ודרישה להשפיע על עתיד העם הפלסטיני ללא כפיפות לפיקוח חברתי, הם עניינים הראויים לדיון ולאחריות. אך הסוגיה הפלסטינית אינה זקוקה להחלפת אליטות ישנות באליטות חדשות, ולא להחלפת סיעות בארגונים לא ממשלתיים, ולא להעברת ההחלטה הלאומית ממוסדות פוליטיים לחדרי פרויקטים ממומנים. מה שפלסטין זקוקה לו היום הוא החייאה מחדש של הפוליטיקה עצמה.

אנו זקוקים לבחירות חופשיות, למפלגות מודרניות, למנהיגות חדשה, למוסדות הכפופים לאחריות, ולחברה אזרחית חזקה ועצמאית שתמלא את תפקידה הטבעי בפיקוח, בהעלאת מודעות ובהגנה על זכויות, ולא שתהפוך לתחליף לחיים הפוליטיים. הדמוקרטיה אינה נבנית באמצעות פרויקטים, וייצוג אינו ניתן באמצעות הזמנות דיפלומטיות, ולגיטימיות אינה מונפקת על ידי שגרירויות אירופיות.

וזכותו של כל ארגון חברה אזרחית להגן על רעיונותיו ויוזמותיו, אך אין זכות לאיש לדרוש תפקיד פוליטי וייצוגי מבלי לקבל תחילה את כללי השקיפות, האחריות והפיקוח הציבורי שהעבודה הפוליטית הדמוקרטית כפופה להם. לא ניתן לבנות דמוקרטיה פלסטינית באמצעות החלפת מפלגות בארגונים לא ממשלתיים, בדיוק כפי שלא ניתן לבנות מדינה באמצעות החלפת אזרחים במממנים.

פוליטיקה נוצרת על ידי נציגי העם, לא על ידי בעלי פרויקטים. ולגיטימיות ניתנת על ידי הבוחרים, לא על ידי התורמים. ועתיד פלסטין חייב להיקבע על ידי הפלסטינים באמצעות מוסדותיהם הנבחרים, לא באמצעות רשתות מימון וכינוסים בינלאומיים, יהיו כוונותיהם של העוסקים בהם טובות ככל שיהיו.