ניתוח ישראלי חושף את משמעויות 'חרדתו' של נתניהו: פליטת פה המציבה אותו מעל הציבור ומושיע מ'מוות המוני'

ד"ר לירז מרגלית, חוקרת ישראלית המתמחה בהתנהגות אנושית, התעכבה על המצב הפסיכולוגי המורכב שבו נמצא ראש ממשלת הכיבוש, בנימין נתניהו. בניתוח שפרסם העיתון 'מעריב', היא ציינה כי נאומיו האחרונים משקפים את גודל הלחצים הנובעים מתיקי השחיתות שבהם הוא נרדף, וכישלונו בהשגת יעדי המלחמה המוצהרים.

מרגלית התמקדה במשפט מכריע שנאמר במסיבת עיתונאים שערך נתניהו בנוגע לתיק האיראני, שם אמר לציבור: 'אם לא היינו פועלים, כולכם הייתם בסכנת מוות המוני'. החוקרת סברה כי ביטוי זה אינו רק רטוריקה פוליטית, אלא חשיפה מפורשת של עמדה פסיכולוגית שבה המנהיג מנותק מעמו.

הקריאה האנליטית הבהירה כי השימוש של נתניהו בצורת 'הייתם' במקום 'היינו' משקף פליטת פה לא מודעת המציבה אותו במעמד 'הרועה' ואת הציבור במעמד 'העדר'. הוא אינו רואה את עצמו כחלק מהסכנה המאיימת על הישראלים, אלא מציג את עצמו ככוח חיצוני מושיע העומד מעל כולם ומגן עליהם מפני כליה.

מרגלית סבורה כי דפוס זה נכלל תחת 'פסיכולוגיה של מנהיגות נרקיסיסטית', שבה קיימת הפרדה מוחלטת בין עצמיותו של המנהיג לבין הציבור הזקוק להצלה. במקום לדבר על הישגים אסטרטגיים מוחשיים, נתניהו פונה לשפה קטסטרופלית המעבירה את הציבור ישירות לתרחישי השמדה כדי לחזק את לגיטימיותו המתפוררת.

נאום קיצוני זה מגיע בתקופה שבה נתניהו חש שהמיתוס שבנה לעצמו כשומר ישראל מתחיל להתפורר מול המציאות. האתגרים אינם מוגבלים עוד לאיום האיראני, אלא מתרחבים וכוללים את הפילוג הפנימי החריף, משפטו המתנהל, והשלכות אירועי השבעה באוקטובר שהרעידו את תדמיתו המנהיגותית.

החוקרת ציינה כי כאשר אדם חש אובדן שליטה על סיפורו האישי, הוא נוטה לכפות אותו בכוח במקום לשכנע. זה מסביר את עליית חדות לשונו של נתניהו ואת קיצוניותה, שכן הוא מנסה להכיל את האיומים הקיומיים העומדים בפני עתידו הפוליטי באמצעות הגזמת הסיכונים החיצוניים.

החרדה הטמונה מאחורי ביטויי 'המוות ההמוני' משקפת פחד עמוק שההיסטוריה תרשום את מורשתו של נתניהו כמנהיג של פילוג וכישלון ולא כמושיע. הוא מבין שהפער בין הצהרותיו לבין התוצאות בפועל בשטח הפך גלוי לעין, מה שדוחף אותו לשנות את כללי המשחק הרגשי עם הציבור.

מרגלית סבורה שנתניהו מנסה כיום לפנות להיסטוריה יותר מאשר לציבור הנוכחי, במטרה לקבוע כיצד ייזכר בעתיד. הוא רוצה שהישראלים ישכחו את תיקי השחיתות והכישלון הביטחוני בעזה, ויתמקדו רק ברעיון שהוא האדם שמנע אסון קיומי.

החוקרת מוסיפה כי אדם הבטוח בהישגיו אינו זקוק לשימוש בשפת הפחדה קיומית, אלא מסתפק בהצגת תוצאות והסברת יעדים בבהירות. הפנייה ל'תרחיש השמדה' היא ניסיון לכפות תחושת הכרת תודה כפויה על הציבור, ולהציג כל ביקורת פוליטית כסוג של כפיות טובה.

מצבו הנפשי של נתניהו חושף מאבק פנימי בין תדמיתו כ'מנהיג היסטורי' לבין מציאות מלאה בצלקות פוליטיות ומשפטיות. מאבק זה דוחף אותו לאמץ רטוריקה של 'המושיע היחיד' הרואה מה שאחרים אינם רואים, בניסיון נואש לשקם את לגיטימיותו שנפגעה באופן חסר תקדים.

הקריאה מאשרת כי נתניהו חי במצב של חרדה שההיסטוריה לא תסלח לו על הכישלונות המצטברים וההבטחות שלא מומשו. לכן, העלאת 'סכנת המוות' נועדה לגרום לאחריות על עלות המלחמה או היעדים הפוליטיים להיראות משנית וחסרת ערך מול 'נס ההצלה' שהוא טוען שהשיג.

בסיום ניתוחה, מרגלית הזהירה מפני הסכנה שבגישה זו, שבה המנהיג מנסה לנהל את 'הזיכרון הקולקטיבי' של העם במקום לנהל את המשברים האמיתיים. נתניהו שואף לכפות נרטיב חד-צדדי המצמצם את כל מורכבות הזירה הישראלית למשפט אחד: 'אני הצלתי אתכם', תוך התעלמות מכל הכישלונות האחרים.

הניתוח מראה כי נתניהו רואה בהישארותו הפוליטית עניין קיומי החורג מגבולות המדינה, מה שהופך את נאומיו לחדים ומנותקים יותר מהמציאות. ניתוק זה בא לידי ביטוי בכל מילה שהוא בוחר בקפידה או שיוצאת מפיו כפליטת פה, כדי לאשר שהוא רואה את עצמו מעל לביקורת ומעל לאחריות.

לסיכום, 'שפת החרדה' שזיהתה החוקרת במאמר ב'מעריב' מצביעה על שלב חדש במאבק על המורשת בתוך ישראל. השיח הפוליטי משתנה מדיון על מדיניות ותוצאות לקרב פסיכולוגי שמטרתו לעצב את תודעת הציבור ולהבטיח מקום בספרי ההיסטוריה הרחק מהאשמות בכישלון ושחיתות.

אם לא היינו פועלים, כולכם הייתם בסכנת מוות המוני.