כשהעולם צר על שמלת אישה: קריאה בחילול הכיבוש של פרטיות הבתים הלבנוניים

בכל מלחמה, עולה תמונה המגלמת את הטרגדיה בעומק החורג מאלפי דיווחי חדשות. לאחרונה, הרשתות געשו מתמונה של חייל כוחות הכיבוש לובש בגדי אישה בתוך בית לבנוני שאליו פרץ זה עתה. מעשה זה, שאולי נראה חולף בתוך המהומה החדשותית, טומן בחובו הידרדרות מוסרית וחילול כבוד האדם, כאשר פרטיות אינטימית הופכת לחומר ללעג ולהצגה מול מצלמות, מה שמשקף פן מכוער של המלחמה הפוגע בנפש עוד לפני האבן.

הבגדים בבתינו אינם רק בד, אלא מחסן זיכרונות וריח ימים. בארצנו, הארונות שומרים את פרטי החיים; משמלת האירוסין ועד בגדי הלידה, וכל תפר בהם מייצג חלק מהיסטוריה אישית. לכן, התערבות זרים בחפצים אלה מהווה פריצה לזיכרון הקולקטיבי והאישי, וניסיון לגנוב את המרחבים הבטוחים שהאדם זקוק להם כדי להרגיש את אנושיותו. הבית אינו רק גג, אלא המקום שבו אנו מורידים את מסכותינו ומפקידים את סודותינו, וכאשר הוא מחולל, האדם מרגיש שנשמתו נפרצה באותה מידה.

בצד אחר של הטרגדיה, עולים סיפורי עמידה שקטה כמעשה התנגדות. החקלאי הלבנוני המסכן את חייו כדי לבדוק את חיותיו ואדמתו, מגלם את ההיאחזות בחיים מול המוות. אלה המסרבים לוותר על אחריותם המוסרית כלפי היצורים החלשים יותר, מוכיחים כי מלחמות, קשות ככל שיהיו, אינן יכולות למחוק את יצר הרחמים או לעקור את האדם מאדמתו. הכוח האמיתי אינו טמון בפריצת בתים, אלא ביכולת לחזור אליהם ולבנותם מחדש ולתקן את מה שהמלחמה שברה בנפשות ובבתים.

לסיכום, השמלה תישאר שמלת בעליה, יהיו אשר יהיו הלובשים אותה, והבית יישאר רכושם של אלה שבנו אותו בעמלם ובזיכרונותיהם. טרגדיית המלחמות אינה נמדדת רק במספר הקורבנות, אלא באובדן המצפן המוסרי ההופך את פרטיות האחר למחזה שעשוע. עם זאת, הזיכרון נשאר המבצר היחיד שצבאות אינם יכולים להחרים, ומה שהכוח גונב היום, האדם ישיב מחר בסבלנות ובהתמדה על קיומו.

פריצת ארון בגדים של אישה אינה רק פריצה לבדי בדים, אלא הפרה של זיכרונותיה וסודות שנותיה שחשבה שהם בטוחים מאחורי הקירות.