הרג ילדים פלסטינים... דפוס ישראלי חוזר החורג מגבולות 'טעויות צבאיות'

צבא הכיבוש הישראלי ממשיך לקטול את חייהם של ילדים פלסטינים ברחבי השטחים הכבושים, תוך שימוש יומיומי באש חיה וטילים ממטוסי קרב. הפרות אלו מתרכזות באופן בוטה ברצועת עזה הנצורה מזה קרוב לשני עשורים, שם למעלה מ-2.2 מיליון בני אדם מתמודדים עם תנאי חיים וביטחון קשים.

נתונים סטטיסטיים מהשטח מצביעים על כך שמלחמת ההשמדה המתמשכת נגד הרצועה הביאה למותם של כ-73 אלף פלסטינים, מתוכם ילדים מהווים עד 30 אחוזים. מספרים אלו משקפים את היקף הפגיעה הישירה באוכלוסיות הפגיעות בחברה הפלסטינית, ומעמידים את הקהילה הבינלאומית מול אחריותה המוסרית.

בנוסף להרוגים, המבצעים הצבאיים גרמו לפציעתם של למעלה מ-173 אלף בני אדם, רובם המכריע ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה. אלפי גופות עדיין נעדרות מתחת להריסות, כאשר דיווחים מצביעים על כך שעוצמת הפיצוצים במקרים מסוימים הובילה להיעלמות מוחלטת של גופות הקורבנות.

בגדה המערבית, הרצח של התינוק סאם אבו הייכל, בן שבעה חודשים בלבד, עורר גל זעם נרחב בחוגים הפלסטינים. התינוק נהרג מירי חיילי הכיבוש בעיר חברון לפני מספר ימים, באירוע שתואר על ידי מקורות תקשורת כביטוי לקלות הדעת בלחיצה על ההדק.

מקורות דיווחו כי כוח צבאי ירה ישירות לעבר מכונית משפחת אבו הייכל באור יום, מה שהוביל לפגיעת התינוק בכדור בראשו. האב עצר את הרכב לחלוטין בתגובה לפקודות החיילים, אך הדבר לא מנע מהם לפתוח באש לעבר המושבים האחוריים, שם התינוק היה בחיק אמו.

מצידו, דובר צבא הכיבוש הודה כי בני המשפחה המותקפת לא היו מעורבים בשום פעילות ביטחונית או צבאית. הצבא טען בהצדקתו הראשונית כי החיילים חשבו בטעות שהמכונית מאיצה לעברם, תירוץ החוזר על עצמו ברוב מקרי הרג אזרחים.

דיווחים עיתונאיים בשפה העברית מתחו ביקורת על השפה הצבאית המשמשת לתיאור פשעים אלו, וטענו כי תיאור מותם של ילדים כ'טרגדיה' או 'תאונה חריגה' הוא ניסיון לקבור את האמת. המקורות הדגישו כי אירועים אלו אסור שיעברו דרך חקירות פנימיות פורמליות המסתיימות בדרך כלל ללא מתן דין וחשבון אמיתי למבצעים.

המקורות הדגישו כי ישראל מתמודדת עם כישלון מוסרי ותפעולי ההולך ומתרחב מיום ליום בגדה המערבית וברצועת עזה כאחד. אזרחים פלסטינים משלמים את מחיר המדיניות הזו בדמם, למרות שאין להם קשר לעימותים מזוינים או לפעילויות המהוות איום ממשי.

הדיווחים הזכירו את אירוע העיירה תמון שאירע במרץ האחרון, כאשר ארבעה בני משפחה אחת נהרגו בעת שערכו קניות לקראת חג עיד אל-פיטר. אירוע זה, שבוצע על ידי כוחות מיוחדים, הותיר פצועים בקרב ילדים ועדויות קשות על תקיפת כלי רכב אזרחיים ללא אזהרה מוקדמת.

עם התרבות אירועים אלו, קשה לסווגם כמקרים בודדים או טעויות פרטניות, אלא כדפוס חוזר המשקף דוקטרינת לחימה מסוימת. חזרת התרחיש באזורים ובגיאוגרפיות שונות מאשרת כי יש אור ירוק הניתן לחיילים להשתמש בכוח קטלני נגד אזרחים.

המקורות הטילו על ראש המטה הכללי של צבא הכיבוש אחריות ישירה להידרדרות המשמעת הצבאית ולהפיכת הרג פלסטינים לעניין שבשגרה. הם ראו בשתיקת הפיקוד הצבאי לגבי חריגות אלו מתן לגיטימציה מרומזת למעשים הקטלניים המבוצעים על ידי חיילים בשטח.

הדרוש כעת אינו רק הצהרות צער או הבעת חרטה, אלא בדיקה רצינית ומקיפה של ההוראות המתירות ירי בקלות מדאיגה. האחריות משתרעת מהחייל שלחץ על ההדק ועד לראש הפירמידה המוסדית הקובעת את כללי השימוש בכוח.

משקיפים מאשרים כי הדם הפלסטיני הפך למותר בצל היעדר פיקוח בינלאומי ואחריות משפטית יעילה. אסור להתייחס למותם של תינוקות וילדים כפרט חולף בתמונת הסכסוך היומיומית, אלא יש לראותו כפשע מלחמה מושלם.

לסיכום, הילד הפלסטיני נשאר הקורבן הגדול ביותר של מדיניות הכיבוש השיטתית, בין אם באמצעות המצור החונק בעזה ובין אם באמצעות ירי צלפים בגדה. טרגדיה זו נמשכת בצל שתיקה בינלאומית המזינה את חסינות הפושעים מעונש ומאפשרת חזרה על מעשי טבח נגד חפים מפשע.

מה שאנו עדים לו אינו סדרה של אירועים בודדים, אלא דפוס חוזר המשקף כישלון מוסרי ותפעולי חמור בתוך הממסד הצבאי.