אחות של חייל שנהרג ב'שקיף': ישראל משחזרת טעויות עבר ומקדשת אבנים על חשבון חיים

ההד של הפעולות הצבאיות במבצר שקיף בדרום לבנון עדיין מעורר מחלוקת עזה בתוך החברה הישראלית. רנית גוטרמן, אחותו של אחד החיילים שנהרגו באותו מקום בשנת 1982, הביעה את מורת רוחה מהישנות אותם אירועים. גוטרמן סברה שישראל מתעקשת 'לנסות את מה שכבר נוסה' ולשחזר טעויות היסטוריות שהובילו בעבר לאבדות אנוש כבדות, ללא שינוי אמיתי במציאות הביטחונית.

בראיון לכלי תקשורת עבריים, תהתה גוטרמן בציניות אם המבצר אכן חזר לשליטה ישראלית, ותיארה את החגיגות הנוכחיות על כיבוש ה'בופור' כאחת הקריאות הכואבות ביותר. היא הדגישה כי המבצר הצלבני ההרוס הזה אינו אלא ערימת אבנים גבוהה שהפכה עבור חלקם לסמל לאומי שקרי המזין אופוריה של כוח, בעוד שעבורה ועבור משפחות השכול הוא מייצג סמל של תסכול ואובדן.

גוטרמן נזכרה באחיה הבכור, סמל ראשון רז גוטרמן, שהיה חלק מיחידת הסיור של 'גולני' והראשון שרגליו דרכו במבצר ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה לפני עשורים. היא ציינה שאחיה שילם בחייו מחיר על קרב שעורר ספקות רבים ודעות חלוקות לגבי נחיצותו והיתכנותו הצבאית באותה עת.

הגברת הישראלית הפנתה שאלות קשות לממסד הצבאי והפוליטי לגבי התועלת בקרבות שאינם משנים את המציאות הביטחונית בצפון, אלא רק חוטפים בנים לנצח. היא סברה שהשהייה הארוכה ברצועת ביטחון ששקועה בדם לא השיגה את הביטחון המיוחל, אלא הייתה הקדמה לסדרת הלוויות בלתי נגמרות של חיילים שנהרגו מפגזים ומטענים.

גוטרמן הדגישה כי התחדשות העימותים הצבאיים שוב ושוב מוכיחה כי השליטה במבצרים ובאתרים גיאוגרפיים אינה משנה את פני המציאות הפוליטית או הביטחונית. היא הבהירה כי האמת היא שפעולות אלו מובילות רק למותם של חיילים נוספים, מבלי להגיע לפתרון שורשי שיסיים את מצב הסכסוך המתמשך עם לוחמי חיזבאללה.

במסגרת ביקורתה על הנרטיב הרשמי, היא התייחסה למה שפורסם בעיתונים העבריים על פעילות יחידת 'בדר' של חיזבאללה בתוך המבצר כדי להצדיק את ההתקפה האחרונה. היא הביעה תמיהה על ההצדקות הללו, וציינה כי לא שמעה על יחידה זו בעבר, ולא דווח על עימותים ממשיים שם, מה שגורם לעניין להיראות כניסיון לנפח 'הישג' צבאי מדומיין.

גוטרמן הביעה את חששותיה העמוקים מהשינויים שחלו ביחידת הסיור של 'גולני' ובצה"ל בכלל, ותיארה אותם כשינויים בעלי אופי 'משיחי מיסטי'. היא הזהירה מפני הסכנה שבהקדשת אבנים ואתרים היסטוריים על קדושת חיי אדם, והדגישה כי אינה יכולה לקבל גישה זו המקריבה חיילים למען סמלים סלעיים.

היא חשפה את היקף הלחצים וההפחדות שהיא ומשפחות הרוגי קרב השקיף בשנת 1982 נתונות להם, כאשר הם מתוארים כשמאלנים ושונאי המדינה. היא ציינה כי הקיטוב והשנאה בחברה הישראלית הגיעו לרמות מסוכנות, עד כדי העלבת אביה המנוח וטענה שבנו החייל היה מתבייש מעמדותיו הפוליטיות.

גוטרמן השיבה למבקריה המתארים אותה כתמימה וחולמנית, והדגישה את הבנתה לסכנה באזור שבו היא חיה ולקיומם של אויבים המקיפים את ישראל. עם זאת, היא הדגישה כי הפתרון אינו טמון בכוח צבאי טהור, אלא בחתירה רצינית להגיע להסכמים פוליטיים אפשריים עם ממשלת לבנון כדי שתהיה אחראית על שטחה.

גוטרמן הציעה אסטרטגיה חלופית המבוססת על לחץ בינלאומי, ובמיוחד על הממשל האמריקאי, כדי להגיע להבנות עם איראן שיכללו ריסון ירי חיזבאללה באזור. היא סבורה שהדיפלומטיה הבינלאומית עשויה להיות יעילה יותר בהגנה על ביטחון ישראל מאשר הסתבכות בהרפתקאות צבאיות יבשתיות שתוצאותיהן אינן ודאיות.

היא קראה לצורך בפריסת צה"ל בתוך הגבולות או על הקווים הישירים כדי למנוע הפתעה, תוך שמירה על ערנות מודיעינית מתמדת שאינה מתעלמת מהתראות. היא גם דרשה להפסיק לזלזל בתפקיד התצפיתניות הצבאיות, ולהתרחק מהצהרות שוביניסטיות המזלזלות בתפקיד המומחים בזיהוי תנועות אויב לפני התרחשות אסונות.

גוטרמן נתנה כדוגמה את 'השלום הקר' עם מצרים, וסברה שלמרות הביקורת שהופנתה כלפיו, הוא הוכיח את יעילותו במניעת מלחמות עקובות מדם כמו מלחמת יום הכיפורים. היא תהתה אם יש מי שמעדיף לחזור לאווירת מלחמות כוללות במקום לשמור על הסכמי שלום החוסכים דם חיילים ואזרחים כאחד.

בסיום דבריה, היא התייחסה ללוחית המתכת שהוצבה במבצר שקיף לזכר החיילים ולאחר מכן הוסרה עם הנסיגה בשנת 2000, והדגישה כי זו הייתה יוזמה פרטית שלא התייעצו בה עם המשפחות. היא סברה שמקומן הטבעי של לוחיות אלו הוא בבסיסים צבאיים ולא מעל מבצרים לבנוניים, ודרשה לחדול מניצול זכרם של המתים למטרות פוליטיות.

דבריה של גוטרמן משקפים קול הולך וגובר בתוך ישראל המזהיר מפני שקיעה מחודשת ב'בוץ הלבנוני', בתוך חששות שהפעולות הנוכחיות הן רק חזרה על תרחישים קודמים שהביאו רק לשחיקה. ביקורות אלו מציבות את ממשלת ישראל בפני שאלות קשות לגבי היעדים הסופיים של המהלכים הצבאיים בצפון ומידת יכולתם להשיג ביטחון בר קיימא.

'הקדשת ערימת אבנים על חשבון קדושת חיי אדם היא דבר שאיני יכולה לקבל, וישראל עדיין מנסה את מה שכבר נוסה ומשחזרת את טעויותיה'.