החיוך שלה שגרם לי לבכות ושבר לי את הלב!

היא פלטה חיוך מקסים בזמן שהמטפלת מלטפת את שערה ומנגבת בעדינות את האבק המעורבב בדם שנוטף מפניה, כאילו היא אומרת "תודה", בעוד עיניה היפות מהבהבות בהכרת תודה וסיפוק עבור הסובבים אותה. בזהירות, כדי להקל על כאבה ולרפא את פצעיה.

היא לא הייתה בת חמש. אני לא יודע את שמה אתמול, היא הופיעה בשלווה על מיטה מוכתמת בדם, בבית חולים שבו לא הייתה תרופה שהייתי מסוגלת להחזיק לה את היד הרחק מהמסך, כדי לחבק אותה עם חבריה שנלקחו איתה לאחר פשיטה שהותירה עשרות חללים ופצועים שני בתי ספר שבהם היו עקורים, רובם נשים וילדים.

ובעומק הכאב השוכן במסדרונות בית החולים הבפטיסטי, ממראות של גופות מבותרות וחלקי גופות הפזורים מחוץ לכיתות בית הספר, בהם תפסו מחסה, אולי כדי להגן עליהם מפני פשיטות המפיצות הרג עם " צדק" לבתי ספר ואוהלים בדרום ובצפון, שהוא "צדק" שבית משפט אינו מסוגל להשיג צדק בינלאומי כדי להגן על ילדים ונשים מדימום מופרז, בעוד הרוצחים לא שמו לב להחלטותיו, והמשיכו. עם הפשעים שלהם עם הרגשה של ביטחון ויכולת לחמוק מעונש... בעומק הדמים הזה עולות שאלות בוערות... מי יעצור את הרוצחים? מי מרסן את רצונם הרודני להשמיד אנשים, כל האנשים, באמצעות רצח, רעב, מחלות ומגיפות קטלניות, על פי המתכון של סמוטריץ' למחיקה, שריפה והשמדה?

תחושת בושה עלתה עליי. שמתי את ידי על פני כדי להסתיר את חוסר האונים שלי, את חוסר העזרה שלי ואת הזלזול שלי באנשים, בזמן שהילדים והנשים שלנו נהרגים יום ולילה.

די להפסיק להרוג ילדים.