שר ישראלי לשעבר: חיסול ח'אמנאי חיזק את כוחה של איראן והעמיד את תל אביב במבוי סתום אסטרטגי

השר הישראלי לשעבר, אמציה ברעם, סבר כי מבצעי החיסול שכוונו נגד ההנהגה העליונה באיראן, ובראשם המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, הובילו לתוצאות שונות לחלוטין מהציפיות האמריקאיות והישראליות. ברעם הסביר במאמר ניתוח כי צעדים אלו לא החלישו את המשטר, אלא שחררו מהפכה פנימית שחיזקה את כוחה של איראן והעמידה את ישראל בפני בעיה אסטרטגית אמיתית ומורכבת.

ברעם ציין כי ההתפתחויות האחרונות, ובמיוחד מזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן, העניקו לאיראן לראשונה הכרה בינלאומית המקשרת בין הזירות האיראנית והלבנונית. השר לשעבר סבור כי הכרה זו מסוכנת ביותר מכיוון שהיא מעניקה לטהראן זכות וטו בענייני לבנון, מה שמהווה איום ישיר על האינטרסים של ישראל, סוריה ולבנון כאחד.

על פי הניתוח, המשטר החדש בטהראן, שעלה לשלטון לאחר היעלמותו של ח'אמנאי, רואה בהתפתחויות אלו הישג עצום המחזק את לגיטימיותו. התפיסה האיראנית להגנת המשטר עברה שינוי דרמטי, כאשר ההנהגה החדשה מוכנה לסכן חידוש פעולות צבאיות ישירות על מנת להגן על בעלות בריתה, ובמיוחד חיזבאללה בלבנון.

השר הישראלי סבור כי ההנהגה הנוכחית בטהראן מהמרת על חוסר רצונה של הממשל האמריקאי, ובמיוחד דונלד טראמפ, לחזור למצב של מלחמה כוללת. הם מאמינים שוושינגטון תעדיף ללחוץ על ישראל לסגת ולמנוע ממנה להגיב, ואף במקרה של חזרה ללחימה, האיראנים בטוחים ביכולתם להשיג ניצחון חדש שיבטיח את הישרדות השפעתם האזורית.

ברעם השווה בין הגישה הנוכחית לגישה ששררה בתקופת חומייני וח'אמנאי, וציין כי חווית המלחמה המרה בין עיראק לאיראן הותירה חותם זהיר על ההנהגה הישנה. בשנת 1987, חומייני העדיף לסגת מול לחצים בינלאומיים ולהגן על המשטר במקום להמשיך בעימות אבוד, ותיאר את קבלת הפסקת האש כשתיית 'כוס הרעל'.

מנטליות 'חומייניסטית' זו, שאומצה מאוחר יותר על ידי ח'אמנאי, התבססה על שני עקרונות יסוד: הראשון הוא שהצלת המהפכה עשויה לדרוש ויתורים כואבים, והשני הוא השקעה ב'ציר ההתנגדות' כמגן הגנה לאיראן. מטרת הציר הייתה לנהל מלחמות התשה ארוכות טווח נגד ישראל ללא מעורבות איראנית ישירה שעלולה לאיים על יציבות המדינה בטהראן.

על פי המאמר, אסטרטגיית ח'אמנאי נועדה לרוקן את הגליל וחיפה מתושביהם באמצעות לחץ צבאי מתמשך ואיטי, מבלי להגיע לעימות גדול ומכריע. מסיבה זו, טוען ברעם כי איראן לא התערבה ישירות לאחר אירועי השבעה באוקטובר, אלא הורתה לחיזבאללה להסתפק במלחמת התשה מוגבלת כדי למנוע הידרדרות למלחמה כוללת עם ארצות הברית.

אולם, תמונה זו התהפכה לחלוטין עם היעלמות האליטה הישנה, כאשר עלתה לשלטון סמכות צבאית צעירה ופזיזה יותר, המאופיינת ביהירות וקשר הדוק לציר השטח. הנהגה חדשה זו הוכיחה את יכולתה לתמרן פוליטית וצבאית, ואף הצליחה לכפות את תנאיה במשא ומתן בינלאומי, מה שמעלה שאלות גדולות לגבי יעילות האסטרטגיה הישראלית בהתמודדות עם התיק האיראני.

ברעם סיים את ניתוחו בביקורת חריפה על מקבלי ההחלטות בתל אביב, ותהה עד כמה הם מודעים לזהות ההנהגה החלופית שחיכתה מאחורי הקלעים. הוא הדגיש כי למרות ההישגים המבצעיים בשטח, כישלון בניתוח פוליטי ומודיעיני עמוק של האויב עלול להוביל לתוצאות קטסטרופליות שיפילו את כל ההישגים הצבאיים שהושגו.

הישגי צה"ל מבצעיים מדהימים, אך לא ניתן לצאת למלחמה ללא ניתוח מודיעיני ופוליטי עמוק של האויב והבנותיו.