הגוף הלבנוני, המכביד עליו מורשת של משברים מורכבים, עובר צומת דרכים אסטרטגי המסוכן ביותר בתולדותיו המודרניות, כאשר שינוי זה מציב את קיום המדינה בפני שאלות קיומיות קשות. לבנון מוצאת את עצמה נאלצת לבחור בין שני מסלולים מקבילים המתחרים על עיצוב התמונה; הראשון מיוצג על ידי 'לגיטימיות הפוליטיקה' המונהגת על ידי המוסדות הרשמיים, והשני 'לגיטימיות המלחמה' הנכפית על ידי המציאות בשטח.
'לגיטימיות הפוליטיקה' מתבטאת בניסיונות הדיפלומטיים של המדינה הלבנונית למצוא פתרונות פוליטיים ולאכוף הפסקת אש שתגן על מה שנותר מהתשתיות. לגיטימיות חוקתית זו שואפת להחזיר את היוזמה דרך הערוצים הבינלאומיים כדי להבטיח שלום אזרחי ולמנוע את הידרדרות המדינה לקריסה כוללת שלא ניתן לתקנה.
מנגד, 'לגיטימיות המלחמה' בולטת כמציאות שחיזבאללה שואב מארסנל הנשק שלו ומהפילוסופיה של ההתנגדות, אותה הוא רואה ככלי הרתעה הכרחי להתמודדות עם חוסר האיזון בכוחות. תפיסה זו רואה בפעולות הצבאיות בדרום את הדרך היחידה להגן על אדמות לבנון מפני תאוות הבצע הישראליות והחדירה האכזרית המאיימת על הריבונות הלאומית.
במישור הצבאי, האסטרטגיה הישראלית הנוכחית מבוססת על תיאוריית 'הפרדת החזיתות', שהיא ניסיון לפרק את מושג 'אחדות הזירות' שאומץ על ידי כוחות ההתנגדות. ישראל שואפת באמצעות מדיניות ההפרדה הצבאית להתמודד עם כל חזית בנפרד, במטרה לנטרל את יריביה מכלי הכוח הטקטיים שמספקות חזיתות התמיכה.
השאיפות הישראליות אינן עוצרות רק באבטחת הגבול הצפוני, אלא מתרחבות לכלול רצון אסטרטגי להנדס מחדש את הסביבה הביטחונית של האזור כולו. תל אביב מסתמכת בכך על עליונותה האווירית והטכנולוגית כדי לכפות תנאי כניעה חדשים שיבטיחו לה הגמוניה ארוכת טווח וישנו את כללי המשחק המסורתיים באזור.
מצדה, איראן בולטת כשחקן מרכזי הרואה בחזית הלבנונית אבן יסוד בתורת הביטחון האזורית שלה, כאשר טהראן דוחה כל נוסחת פשרה המבודדת את החזיתות זו מזו. הדיפלומטיה האיראנית דוחפת לאישור הקשר ההדוק בין המסלולים, ורואה בפירוק קשר זה איום ישיר על עומקה האסטרטגי ועל הישגיה הגיאופוליטיים.
טהראן שואפת, באמצעות תמיכה בחזיתות ההתנגדות, לעצב משוואת הרתעה חדשה שתגן על השפעתה המשתרעת מבגדד ועד ביירות מול הלחצים המערביים. גישה זו מהווה תגובה ישירה לניסיונות הבינלאומיים לצמצם את התפקיד האיראני ולהפריד את המסלול הלבנוני מתיקי האזור הסבוכים האחרים.
הגישה הבינלאומית, ובמיוחד האמריקאית, מציגה כפילות ברורה בניהול המשבר הלבנוני באמצעות מה שניתן לתאר כ'דיפלומטיה מותנית'. בעוד וושינגטון קוראת לכאורה להרגעה, היא מתנה את היציבות ביישום מדויק של ההחלטות הבינלאומיות, ובראשן החלטה 1701, הקובעת את פריסת סמכותו הבלעדית של צבא לבנון.
הכוחות המתנגדים למדיניות המערבית רואים בתנועות דיפלומטיות אלו בחשדנות, ורואים בהן ניסיון להשיג רווחים פוליטיים שישראל לא הצליחה להשיג בשטח. פילוג בינלאומי זה מעמיק את מצב השיתוק בהשגת הפסקת אש אמיתית ובלתי מותנית, ומשאיר את לבנון זירה לחיסול חשבונות גדולים.
העמדה הערבית נעה מצדה בין מתן סיוע הומניטרי נדיב ותיק העקורים, לבין נסיגה פוליטית זהירה כלפי המשבר. מצב זה משקף חשש ממתן כל כיסוי שעלול לתרום לחיזוק ההשפעה האיראנית או להכשיר את קיומו של נשק מחוץ למסגרת מוסדות המדינה הלבנונית הרשמיים.
היעדר פעולה ערבית אסטרטגית משמעותית הוביל לשינוי תפקיד הבירות המרכזיות מהובלת איזונים למעמד של משקיף בלבד על תוצאות השטח. ריק פוליטי זה הותיר את ביירות חשופה ברגע היסטורי קריטי, כאשר המדינה חסרה מטרייה ערבית חזקה המסוגלת לכפות איזון שיגן על ריבונותה.
קריאה מעמיקה של מהלך האירועים מאשרת כי לבנון הפכה לקו חזית מתקדם במאבק בינלאומי המשרטט מחדש את נתיבי הסחר ופרויקטי האנרגיה במזרח התיכון. הנושא אינו עוד סכסוך גבולות בלבד, אלא חלק מתהליך לידה מורכב של חלוקה מחדש של אזורי השפעה כלכליים ופוליטיים באש ובברזל.
מתברר מיום ליום כי משככי כאבים דיפלומטיים זמניים לא ישיגו יציבות מתמשכת ללבנון, וכי הימורים הרפתקניים בשטח עשויים שלא להספיק לבדם כדי להגן על הישות. ההצלה דורשת מודעות אסטרטגית פנימית המבינה את אופי האיזונים הגדולים ופועלת לגיבוש חוזה לאומי המאחד את כל הכוחות תחת קורת גג המדינה.
לסיכום, עתיד לבנון נותר תלוי בין יכולתה להכיל את 'לגיטימיות הפוליטיקה' ולשלוט ב'לגיטימיות המלחמה' במסגרת לאומית מאוחדת. ללא הסכמה זו, השריפות הבוערות באזור עלולות לכלות את מה שנותר מהישות הלבנונית, ולהפוך אותה לקורבן של פרויקטים אזוריים החורגים מגבולותיה הגיאוגרפיים הקטנים.
התמונה הלבנונית הנוכחית אינה אלא קו חזית מתקדם במאבק בינלאומי ואזורי עקוב מדם, שבו נתיבי הסחר ואזורי ההשפעה נשרטטים מחדש באש ובברזל.
שתף את דעתך
לבנון בין פטיש השדה לסדן הדיפלומטיה: מאבק הלגיטימיות מול הנדסה מחדש של האזור