הרשות הפלסטינית ותועלת הרפורמה בצל ההשמדה והסיפ

מלחמת ההשמדה והרעב הישראלית על רצועת עזה המוקפת מתקרבת לסוף השנה השנייה שלה, בעוד שהגדה המערבית הכבושה ועיר ירושלים נתונות להתקפות שיטתיות שמטרתן להטיל מציאות חדשה. בהקשר זה, הרשות הפלסטינית שואפת לנקוט צעדים רפורמיסטיים, כמו קריאה לערוך בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית, בניסיון להגיב ללחצים הערביים והבינלאומיים.

הלחצים על ההנהגה הפלסטינית הולכים ומתרקמים, כאשר מתעוררות שאלות לגבי תועלתן של הרפורמות הללו לאור המשך הכיבוש הישראלי. המומחים מסכימים כי לרשות יש מספר אפשרויות להתמודד עם האתגרים, אך היא מעדיפה מדיניות של הימנעות, מה שמעורר שאלות לגבי הלגיטימיות של הישארותה.

חיזוק החזית הפנימית הפלסטינית נחשב לאחת האפשרויות המרכזיות להתמודד עם התוכניות הישראליות, כאשר הכיבוש שואף למחוק את הסוגיה הפלסטינית כולה. עם זאת, הרשות הפלסטינית נראית לכודה בין סתימת האופק הפוליטי ללחצים הבינלאומיים, מה שהופך את אפשרויותיה לבלתי יעילות.

הקריאה לערוך בחירות למועצה הלאומית מגיעה בתנאים קשים, כאשר יש המאמינים כי הבחירות הללו אינן אלא ניסיון לרצות את הלחצים הבינלאומיים, ואין להן קשר אמיתי למציאות הפלסטינית. רבים תוהים לגבי האפשרות לערוך בחירות אמיתיות תחת הכיבוש.

השלב הנוכחי דורש הגדרה מחדש של הפרויקט הלאומי הפלסטיני, ולא רק שמירה על הישות המנהלית של הרשות. יש להפנות את תשומת הלב להנעת כלי הפעולה הלאומיים, להפעיל את ההתנגדות העממית, ולבצע אינטרנציונליזציה של הפשעים הישראליים.

האחדות הפלסטינית נותרת תנאי בסיסי להתמודדות עם הפירוק שהסוגיה נתונה לו, ויש צורך במאמצים אמיתיים להשיג זאת. הרשות הפלסטינית זקוקה לשינוי בתפקידיה, ולהתמקד בהיבטים השירותיים, הרחק מהתפקיד הפוליטי שצריך להיות באחריות منظمة השחרור.

בעיצומם של אתגרים אלו, יש להעדיף את הפסקת התוקפנות על עזה, את סיוע לעם הפלסטיני, ואת העבודה מול ההתפשטות ההתיישבותית ומיזמי הסיפוח. זה דורש הפעלת תנועה המונית וארגון פעילויות מאוחדות בכל המחוזות.

אין לסמוך על הרשות כגורם מרכזי בהתמודדות עם הכיבוש, אלא יש צורך בחזון ברור לאחר הרשות, עם הצורך לבנות חלופה כוללת שתסדר מחדש את השורות הלאומיות. כל קריאה לרפורמה צריכה לנבוע מהרצון הלאומי הפלסטיני, ולא כפיפות לדרישות חיצוניות.